שנים-עשר מי צולע

המושג "teen alienation" (ניכור נעורים) מזוהה לרוב עם צעירים חסרי מעש המחפשים את עצמם ברחובותיה הריקים של ארץ הפרברים הנידחת השוכנת בלב לבה של אמריקה. סרטיהם של ריצ'רד לינקלייטר ("Dazed and Confused"), לארי קלארק ("קידס") והרמוני קורין ("Gummo") הפכו למייצגיה של השקפת העולם הניהיליסטית והקודרת המזוהה עם הישימון האנושי של אמצע-שומקום.

עתה מצטרף אל החבורה הזו ג'ואל שומאכר עם "12" ("Twelve"), עיבוד לספר ביכורים פרובוקטיבי של ניק מקדונל שראה אור ב-2002, כשמחברו היה בן 17. ההבדל המהותי בין הספר והסרט שנעשה על פיו ליצירות המכוננות הנ"ל טמון בעובדה שהדיוקן הקולקטיבי של בני נוער מנוכרים משורטט עתה על רקע האפר איסט-סייד המבוסס של מנהטן, ושהכותב עצמו היה חלק מסצנת הצעירים שנולדו-עם-כפית-זהב-בפה שמתוארת בספרו.

גיבוריו של "12" הינם כולם בנים למשפחות לבנות עשירות שמבלים את זמנם במסיבות נוצצות וריקניות. במרכז הסרט ניצבת דמותו של "ווייט מייק" (צ'ייס קרופורד, "אחת שיודעת"), נער שברירי ומהורהר שנשר מבית הספר, אמו מתה ואביו כמעט ואינו נוכח בחייו, המשמש כספק הסמים של סביבתו העשירה. הסרט נפתח כאשר בן דודו צ'רלי נרצח במהלך עסקה כושלת על ידי סוחר סמים שחור (הראפר פיפטי סנט), וממשיך לתאר את הגיהינום שהוא מנת חלקם של צעירי מנהטן-עילית.

"12". צעירים, זוהרים וסובלים מכישורי בימוי מקרטעים

על החבורה הזו נמנים גם מולי (אמה רוברטס), חברתו התמימה של "ווייט מייק" שאין לה כל מושג על עיסוקיו האפלים; שרה (אסתי גינזבורג, גאווה ישראלית), המלכה הבלתי מעורערת של הסצנה הנ"ל; כריס (רורי קאלקין) שמנסה להתגבר על חוסר הפופולריות שלו דרך ארגון מסיבות נוצצות בבית הוריו; קלוד (בילי מגנוסן המרשים), אחיו הפסיכופט שהוא מעין גרסה צעירה של טראוויס ביקל מ"נהג מונית", וזוהי רשימה חלקית בלבד. ה-"12" שבכותרת הוא סם חדש ואופנתי, ששמו נלחש בהתלהבות בין הצעירים והזוהרים.

לא מבטיח ולא בטיח

הבעיה המרכזית של "12" - שהתקבל במטח יריקות על ידי הביקורת האמריקנית - מצוינת בפסקה השנייה של רשימה זו. שומאכר לא יצליח לביים סרט טוב גם תחת איומי אקדח (ע"ע "באטמן ורובין", "אנשים מושלמים"), וניסיונותיו לנוע מסרטים עתירי תקציב לדרמות-יחסים קטנות ואנושיות יוצרים בעיקר בלבול.

שומאכר, שבעברו מופיעים שני סרטי מתבגרים מכוננים ("חברים" מ-1985 ו"נשיכות קטנות" מ-1987), מתיימר הפעם לביים סרט שייראה כאילו נעשה על ידי במאי אינדי צעיר ומבטיח (הוא עצמו חצה את ה-70) - והתוצאה לרוב פתטית.

גינזבורג ב"12". אכן, גאווה ישראלית

איך יודעים שאת הסרט ביים מתחזה כזה? למשל, אמנותיות-היתר שנעה מאסתטיקה עודפת למינימליזם מופרז, ומזכירה לנו בעיקר שכך תופס במאי ממסדי חסר מעוף את המושגים "קולנוע עצמאי" ו"אחר". האם שומאכר אכן מאמין שדימויים מסוגננים כמו האם המתה שפוקחת את עיניה ומביטה בבנה, "ווייט מייק", על רקע לבן בוהק - באמת עובדים? שלא לדבר על ההצטעצעות האוונגרדית-משהו שמלווה את סצנת נטילת הסם. כך נראה זיוף, לא תיאור אותנטי.

בעבור הצופה הישראלי אפשר היה להגדיר את "12" כ"החיים על פי אגפא'עשרה". מעין משל אפוקליפטי על סביבה שבעה ודקדנטית שנמצאת

מרחק פסיעה מהתהום. השילוב של חסכים רגשיים, ניכור בין דורי וניהיליזם מוחלט (שמועצם על ידי הקריינות הפסיאודו-פילוסופית והיבשושית במכוון מפיו של קיפר סאת'רלנד) אמור היה לייצר סרט שבוחן את עולמם המזויף והריקני של דרי האפר-איסט הצעירים. אלא שהשתלטנות הסגנונית של שומאכר - כאילו היה יוצר צעיר המבקש להרשים את באי פסטיבל "סנדאנס" (שם אכן נערכה הקרנת הבכורה של סרטו) - פוגמת בכוונות אלה.

לזכותו של "12" עומד צוות השחקנים הכמעט אלמוני שלו, רובו בתפקידי מתבגרים. הקורא הישראלי ישמח ודאי לדעת שהנציגות כחול-לבן במצבת הצעירים המפונפנים והדקדנטיים, אסתי גינזבורג זאת אומרת, מעצבת בהצלחה את הצעירה המניפולטיבית והזוהרת שהיא. ואילו עמיתה, צ'ייס קרופורד, מיטיב לגלם את דמות הרפאים האופנתית של "ווייט מייק" - דמות שמקפלת בתוכה את ההרס העצמי וחוסר המשמעות הקיומית שהם התוצאה של נעורים ארורים בעולם של פנטזיה נוצצת. פעם, בשנות ה-50, קראו לה ג'יימס דין.