הייאוש שאחרי האושר
בסרטו החדש "החיים בזמן מלחמה", הבמאי טוד סולונדז חוזר לדמויות שהכרנו לראשונה ב"אושר" המופתי והמטריד, אבל מתקשה לחדש ולשחזר את העוצמה והרגש המקוריים
"החיים בזמן מלחמה", החדש של טוד סולונדז ("ברוכים הבאים לבית הבובות"), נפתח בסצנה המתכתבת עם תמונת הפתיחה של סרטו "אושר" מ-1998, ובה מנהלים גבר ואישה היושבים במסעדה שיחה מהגיהינום.
הסצנה הזו מבקשת להתייחס אל סרטו הנוכחי לא כסרט המשך במובן המקובל, אלא יותר כמעין קפיצה לביקור אצל דמויות שהפכו בעשור האחרון למזוהות עם עולמו של סולונדז ומייצגות שלו. אם תרצו, זהו "אושר" - ה-remix.
התהייה הצדקנית-משהו האם הוא חש כלפי הדמויות הללו בוז או חמלה, חדלה מאז להיות רלוונטית. הקולנוע של סולונדז מאתגר דווקא משום שהוא פועל מעבר להבחנות הפשטניות הללו, ותובע מצופיו לנסח עמדה ביקורתית ומרוחקת כלפי
גיבוריו. בדומה לצלמת היהודיה-אמריקאית דיאן ארבוס, שנודעה בזכות דימויי הכיעור והעיוות האנושיים שהנציחה במצלמתה, כך גם סולונדז מציב בפני קהלו אתגרים מוסריים ורגשיים, והופך את ההנאה מסרטיו למטרידה.
כזכור, התמקדה עלילת "אושר" בשלוש אחיות יהודיות מניו ג'רזי, והעובדה שאת דמויותיהן כאן, כמו גם את כל השאר, מגלמים שחקנים שונים מהמקור - תובעת מהצופה להגיב כלפיהן אחרת ולבחון אותן מחדש. אלה הן ג'וי העכברית (ג'יין אדמס בסרט ההוא, עתה מגלמת אותה שירלי הנדרסון מסרטי "הארי פוטר"); עקרת הבית העליזה טריש (אליסון ג'אני בסרט הנוכחי), שמסתירה מבנה המתכונן לטקס בר המצווה שלו את העובדה שאביו הפדופיל יושב בכלא; והלן (אלי שידי נכנסת לנעלי לארה פלין), האחות המצליחה שפצחה בינתיים בקריירה הוליוודית.
רובנס ב"החיים בזמן מלחמה". השחקנים התחלפו, וגם יחס הצופה
דמויות מוכרות בלבוש חדש מופיעות אף הן. האב-הפדופיל שמשתחרר מהכלא (קירן הינדס בתפקיד ששיחק לראשונה דילן בייקר) ויוצא לחפש מחילה אצל בנו הבוגר בקולג'; או הגבר הבודד והמכור לשיחות טלפון מלוכלכות (השחקן השחור מצולק הפנים מייקל קנת וויליאמס, "הסמויה", הוא מי שהיה פעם פיליפ סימור הופמן), המאורס עכשיו לעכברה, שמצדה מפנטזת על אהוב מת (את רוחו של ג'ון
לוביץ מהסרט ההוא מגלם פול רובנס, הלא הוא פי-ווי הרמן); כמו גם דמותו השבה וחוזרת בסרטי סולונדז (ע"ע "בית הבובות" ו"פלינדרום") של הנער מארק המאותגר רגשית.
זמן סליחות
נושאו המרכזי של "החיים בזמן מלחמה" הוא המחילה והשכחה. העובדה שבין "אושר" לבין מעין-סרט-המשך זה מבדילה הטראומה של 11 בספטמבר מדגישה זאת. סצנת הפתיחה למשל, שבה המתנשף הטלפוני אלן מספר איך, בעזרתה של ג'וי, הוא ניסה לתקן את דרכיו הנלוזות רק כדי שמלצרית אקראית במסעדה הנ"ל תזכיר לו את עברו - היא דוגמה אחת לכך.
אך למעשה כל הדמויות פה פועלות על ציר חרטה-שכחה. החל, כמובן, בפדופיל מיוסר המבע שיוצא מהכלא היישר למסע של בקשת סליחה והבנה מבניו (ובדרך שוכב עם אישה מסתורית שאסף באיזה בר, בגילומה של שרלוט רמפלינג, שמעידה על עצמה כעל מפלצת, ושוללת כל אפשרות של קבלת מחילה בעולם); עבור בטריש שמנסה לשכוח ולהשכיח באמצעות כינונו של תא משפחתי חדש עם גוץ חביב ("הוא הצביע לבוש ומק'קיין, אבל רק למען טובתה של ישראל. הוא יודע שהם אידיוטים"); וכלה בנער הבר-מצווה שמתייחס לסוגיה בנאום החגיגי שהוא מכין.
מתוך הסרט. נועץ סכין טבולה במי מלח בתוך פצעיהם הרגשיים של גיבוריו
האם באמריקה, בעידן שאחרי קריסת המגדלים, סליחה היא אפשרית? האם החזרה של סולונדז אל הדמויות האומללות של "אושר" טומנת בחובה אמפטיה והשלמה? האם יש מקום להזדמנות חוזרת, כמו זו שהוא מבקש להעניק להן? האם יצליחו להשתקם מהריסות חייהן? והאם הצחוק יתגלגל הפעם בקלות רבה יותר במעלה הגרון?
ב"החיים בזמן מלחמה" (השם לקוח משיר של ה"טוקינג הד'ס"), סולונדז ממיר את השאננות הבורגנית של "אושר" בחרדה קיומית אמיתית. הוא נועץ סכין טבולה במי מלח עמוק בתוך פצעיהם הרגשיים המדממים של גיבוריו - ומסובב. המשפחה היהודית אינה אלא סרט בלהות מתמשך - ממש כפי שהוצגה לאחרונה בסרטם
הנהדר של האחים כהן, "יהודי טוב" - וכך הופכים האומללות והחיפוש אחר סליחה ורחמים לביטוי של חוויה וזהות קונקרטיים באמריקה של ראשית המאה ה-21 (ואשר-על-כן, את הסרט אף מלווה תפילת "אבינו מלכנו" הנישאת בעשרת ימי תשובה).
מה שפוגם בסופו של דבר ב"החיים בזמן מלחמה" הוא יחסו של סולונדז אל המשפחות הלא מתפקדות שלו. חבריהן, כך נדמה הפעם, הם יותר בגדר קריקטורות של דמויות שהופיעו בסרטיו הקודמים; וסולונדז, על אף כמה סצינות שמתפקעות מהומור שחור משחור, מתקשה לחדש. אם "אושר", סרט המופת שמיקם אותו בפסגת הקולנוע האמריקני העצמאי, טלטל את הצופים באכזריות המרגשת שלו וברעל האנושי שהיה חדור בו - כך "החיים בזמן מלחמה" מתקשה לשחזר את עוצמת הרגע ההוא.
לפנייה לכתב/ת 
