שמרו מרחק

כל מי שמזהה את הקולנוע האמריקני הפופולרי עם תפלות ורדידות ימצא ב"הולכים רחוק" את ההוכחה המובהקת. קומדיה רומנטית שמנסה להיות בוגרת לגילה, אך נסוגה להומור ומנעד רגשי של נערים מחוצ'קנים.

עניין ידוע הוא, שהקומדיה הרומנטית ההוליוודית עברה בעשור האחרון סוג של אינפנטיליזציה - גיבוריה הם עתה גברים בשנות ה-30 לחייהם ומטה, שסביבתם מעוטרת בפחיות בירה ריקות, באנגים, ושותפים בעלי שיער מוזר והזנחה גופנית. הנשים לעומתם שאפתניות יותר, ומטרתן הלא מוצהרת היא לחלץ את הגבר מלהקת הזכרים המאוננים-מול-המחשב שמקיפה אותו.

ג'אד אפאטו הראוי ("בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי") הוא בעל זכויות היוצרים על הקומדיה הרומנטית החדשה הזו, ו"הולכים רחוק" מבקש על פניו לפנות לקהל היעד המוצהר של סרטיו - שגילו כגיל גיבוריו.

דרו ברימור מגלמת פה עיתונאית מתלמדת בניו יורק. היא פוגשת באקראי בבחור (ג'סטין לונג), מנהל זוטר בחברת תקליטים, שעל מידת האינפנטיליות שלו מעידה כרזת "אהבה בשחקים" התלויה בחדרו, ושאת זמנו הוא מבלה בחברת צמד זכרים וולגריים (צ'רלי דיי וג'ייסון סודייקיס) התורמים לסרט את רגעי הומור בתי השימוש שלו.

השניים מתאהבים ומעבירים כמה שבועות רומנטיים בניו יורק, עד לרגע שבו היא צריכה לשוב לסן פרנסיסקו כדי לסיים את לימודי העיתונאות שלה, ואילו הוא נאלץ להישאר בעבודתו הלא ממש מספקת. מכאן והלאה הם נדרשים להתמודד עם האתגר של ניהול זוגיות ב-long distance. ההתמודדות הזו אמורה לספק לסרט את ההיבט הבוגר שלו - עיסוק בסוגיה רגשית שנובעת מתהליכים גוברים של גלובליזציה והתפתחויות טכנולוגיות.

"הולכים רחוק". זה עדיין קרוב מדי למסך

אבל אין שום דבר בוגר בסרט הזה, שמתבסס קודם כל על שתי דמויות בעלות מורכבות רגשית מוגבלת. היא, למשל, טרודה בשבירת שיאיה שלה במשחק הווידיאו הפופולארי משנות ה-80, Centipede, ואילו הוא מתקשה בתחילת הסרט להבין מה לא בסדר עם העובדה שהוא חוגג את יום הולדתה של חברתו על שירות משלוחים ובלי מתנה. לו מדובר היה בדמויות רציניות יותר - גם האתגר של שימור יחסים ממרחק שבפניו הן עומדות היה נהפך למעניין יותר עבור הצופה.

שייפרדו, למי אכפת

הבמאית נאנט בורשטיין, שברזומה שלה חופן סרטים דוקומנטריים ("הילד נשאר בסרט") וזהו סרטה הלא-תיעודי הראשון, מתקשה לתמרן בין שני קהלי יעד סותרים.

מצד אחד, דמויות קריקטוריות (כמו אחותה הנשואה של ברימור בסרט, בגילומה של כריסטינה אפלגייט) וסיטואציות קומיות עלובות, המזכירות קומדיות נפיחות לבני נוער; ומצד שני - ניסיון לעצב רומנטיקה ברוח הזמן (שמזכירה במשהו את "תלוי באוויר"), כזו שמכוננת באמצעות הסקייפ וסמס, ולומר עליה משהו כואב ומשמעותי שמיועד לצופים בוגרים יותר. התוצאה: הסרט לא מצחיק כשם שאינו מרגש, והפתיחה הכושלת שרשם בקופות בארצות הברית מעידה שהחטיא את שני הקהלים כאחד.

השוויון המגדרי לא עוזר

חמור מזה: בבסיסה של הקומדיה הרומנטית רוחשת התשוקה של הצופה לראות את הגבר והאישה מתאחדים לבסוף, על אף המהמורות שבדרך (כאן מדובר לא רק במרחק הגיאוגרפי אלא גם בסלידה הגלויה של האחות ומשפחתה כלפי הדמות שמגלם לונג).

אלא שדמויותיהם של ברימור ולונג בסרט כל כך נטולות חן ועניין (השניים מנהלים זוגיות לפרקים גם מחוץ למסך), וההתמודדות שלהם עם בעיות של מציאת עבודה (מישהו שכח לעדכן את היוצרים על אפשרות של הסבה מקצועית משני תחומים גוועים כמו עיתונות מודפסת וחברות תקליטים), קנאה הדדית וסקס היא כה ראשונית - עד שהדבר האחרון שאכפת לך הוא לשוב ולראות את השניים האלה ביחד.

למרבה הצער, הבמאית בורשטיין מחמיצה כאן הזדמנות לעצב דמויות נשיות רציניות בז'אנר שהפך בעשור האחרון (ע"ע "הדייט שתקע אותי", "אין כמו בבית", "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") למזוהה עם סיפורי התבגרות גבריים שגם נוצרים על ידי גברים.

"הולכים רחוק" מציע דווקא שוויון מגדרי. הוא עשוי היה לומר משהו מעורר מחשבה על אחריות ומחויבות רגשית - הן משום שברימור היא אחת השחקניות האינטליגנטיות והמצודדות שבנמצא, והן משום שגיבוריו אמורים להיות בוגרים

מבחינה מנטאלית. אלא שבורשטיין מבכרת כאמור גאגים מביכים ודמויות משנה וולגריות (שהחיבור בינן לבין הגיבורים נדמה מאולץ במקרה הטוב) - ואלה הופכים את הסרט ליצירה הזניחה והמשעממת שהוא.

הבחירה המפתיעה ביוצרת של סרטים תיעודיים לביים את "הולכים רחוק" (בורשטיין עשתה לפני כשנתיים את "American Teen" שהציע מבט רגיש על ארבעה תלמידי י"ב באינדיאנה) מעידה על הכוונה להעניק לסרט נפח ואותנטיות שאינם ממין השגרה בז'אנר. מצער ואף מרגיז לגלות שבורשטיין העדיפה את הוולגריות על הרגש ואת השבלונה על הכנות.