תאכלי, תתפללי, תעזבי אותנו בשקט

אחרי הצפייה ב"לאכול להתפלל לאהוב", חש עצמו הצופה כאילו נטל מנת יתר של שבועוני נשים. שילוב של פמיניזם בגרוש וקשקשת ניו-אייג'ית שמיועד לצרכניות התוכנית לעקרת הבית של אופרה.

הסרט מבוסס על ספרה של אליזבת גילברט מ-2006, שהיה לרב מכר מטורף. בספר, שילוב של יומן מסע וחיפוש רוחני, מגוללת גילברט, עיתונאית וסופרת מוערכת, את קורות גירושיה והרומן הלא מספק שניהלה בעקבותיהם, הדיכאון שאחרי, ואת החלטתה בגיל 34 לצאת למסע של גילוי עצמי כל הדרך לבאלי (אם להידרש לשמה של הקומדיה המוזיקלית מ-1952 בכיכובם של בינג קרוסבי ובוב הופ).

החיפוש הרוחני הזה נחלק לשלושה שלבים - גוף, רוח ורגש - שכל אחד מהם מיוצג על ידי תחנה במסעהּ: איטליה, הודו ואינדונזיה. המימון למסע הושג באמצעות מקדמה על הספר שתכננה לכתוב, ושעתיד היה להביא את סיפור גאולתה מהמשבר הנפשי והרגשי.

בסרט, שעל בימויו הופקד ריאן מרפי (יוצר סדרת הטלוויזיה המוערכת "Glee"), מגלמת ג'וליה רוברטס את דמותה של גילברט, והבחירה בה רק מעצימה את ההיבט של הפנטזיה הנשית שקיים ממילא בספר. לא זו בלבד שאת מגיעה לפינות אקזוטיות ברחבי העולם, שאין משאלה שלא הגשמת, ושהחיים שלך נראים כמו סיפור אגדה - אלא שאת גם נראית כמו ג'וליה רוברטס.

הבשורה על פי "לאישה"

"לאכול להתפלל לאהוב" משלב בין סיפור אגדה אוריינטליסטי ושיעורי חיים נוסח "סקס והעיר הגדולה". כך, כשנה לפני שהיא יוצאת למסע, פוגשת גילברט בחכם באלינזי חסר שיניים שמזכיר את יודה מ"מלחמת הכוכבים", המנבא באוזניה כי בעוד שנה מהיום הם ישובו להיפגש בעקבות תהפוכות דרמטיות בחייה.

רוברטס ב"לאכול להתפלל לאהוב". גילוי עצמי עאלק

התפיסה המערבית המתנשאת הזו, שרואה בשאמאן האוריינטלי כסוכן ההארה הרוחנית וההגשמה העצמית בעבור הלבנה-העשירה במצוקה, היא אחרי הכל הצרה הקטנה של הסרט. שכן ליז גילברט היא השקר בהתגלמותו - פנטזיה קפיטליסטית של אישה מצליחה שמרגישה רע עם עצמה, ושבזכות ההצלחה שלה יכולה להרשות לעצמה מסע סובב עולם של גילוי עצמי עאלק.

אז אחרי שהיא מתגרשת מבעלה (בילי קרודאפ) ועוזבת מערכת יחסים עם שחקן צעיר ממנה ורגיש (ג'יימס פרנקו), גילברט אורזת את מזוודותיה ויוצאת לאיטליה בחיפוש אחר עצמאות ואהבה. היא פוגשת שם בצעירה שבדית ובחבריה המקומיים, מה שמאפשר לצלם הנפלא רוברט ריצ'רדסון ("JFK") לנפק צילומי פסטה מפתים שמזכירים פרסומת של "אסם", כשברקע מתנגנים צלילי "חליל הקסם" דווקא, ולא כמצופה ורדי או פוצ'יני (ליז עצמה מלמדת את חבריה החדשים את רזי הכנת המילוי של תרנגול הודו צלוי לחג ההודיה).

אחר כך מגיע תורה של הודו. שם, באשראם, היא מתוודעת לגבר טקסני מיוסר (ריצ'רד ג'נקינס), והסרט עובר לתובנות נוסח אלה המקופלות בעוגיות מזל סיניות, שעניינן סליחה וסבלנות. הפרק השלישי במסע ממוקם בבאלי, שם פוגשת ליז בגבר ברזילאי גרוש (חאווייר ברדם הספרדי דווקא), ומתאהבת. קראתם נכון: זהו סיפורה של אישה שצריכה גברים כדי שיורו לה את הדרך, ובסופו של דבר מחליפה גבר אחד בגבר אחר המשמש בעבורה כנסיך על הסוס הלבן. ממש הבשורה על פי "לאישה".

אפשר כמובן להתייחס אל "לאכול להתפלל לאהוב" כאל סיפור אגדה שמראה לנשים אומללות ועניות מה נשים אחרות, יפות ומצליחות מהן, יכולות לעשות (למשל, לממן בניית בית חדש להילרית ובתה בבאלי). אבל גם סיפור שכזה צריך לעמוד במבחני הסבירות הפסיכולוגית. על פי הסרט, למשל, גילברט לא חווה שום

משבר אמיתי (למעט זה הכרוך בג'ינס שלא עולים עליה), שום ספק, שום תחושה של כישלון. לא בדידות ולא ייאוש. המסע שלה לא מלווה בתחושה אמיתית וכנה של גילוי וחשיפה, ובסיומו ממילא ממתין הפרס בדמותו של ברדם.

בסופו של דבר, מה שנותר מ"לאכול להתפלל לאהוב" הוא החיוך הרחב של ג'וליה רוברטס, הנופים המקסימים, והתובנה העמוקה שעדיף להיות עשירה ומאושרת מאשר עניה ואומללה. אמן לזה.