כשתיראי סרט נדוש וריקני

"כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", החדש של וודי אלן, נפתח בציטוט מ"מקבת" ונמשך בערימה של קלישאות פסיאודו-אמנותיות. למה עוד אפשר לצפות מוודי אלן?

הסרט מתרחש שוב - והפעם ללא סיבה נראית לעין - בלונדון (אחרי "נקודת מפגש", "סקופ" ו"חלומה של קסנדרה"). החיים, גורס מספרו האנונימי של הסרט בעקבות שקספיר, הם סיפור חסר משמעות המובא מפיו של אידיוט; ובני האדם, מוסיף אלן הציניקן, מנצלים ומרמים זה את זה בחיפושי השווא שלהם אחר טעם ופשר לחייהם.

קלישאות פסיאודו-אמנותיות

עלילת "זר גבוה ומסתורי" עוקבת אחר מספר דמויות לונדוניות שממש מתחננות ממי שכתב אותן לכמה שורות שנונות וקמצוץ תחכום. האחד (ג'וש ברולין) הוא רופא שהשתכנע שייעודו בחיים הוא להיות סופר, ומאז הצלחתו הראשונה מתקשה לעמוד בציפיות ממנו, מה שמשפיע בסופו של דבר גם על חיי הנישואים שלו.

נעמי ווטס מגלמת את אשתו שעובדת אצל בעל גלריה (אנטוניו בנדרס), ונאלצת להתמודד עם הפאזה הספיריטואליסטית החדשה בחיי אמה (ג'מה ג'ונס), שבאה בעקבות עזיבתו של בעלה (אנתוני הופקינס). זה האחרון מנסה בפתטיות לחוות מחדש את נעוריו, ומכלה את כספו על זונה לשעבר (לוסי פאנץ') שהוא מציג כ"שחקנית".

אין חדש ואין גם רגש

אכן, לא הרבה חדש אצל וודי אלן. סרטו הנוכחי נראה כמו cut ו-paste של התפלספויות וסצנות שהופיעו בסרטים קודמים שלו, והגיגיו על אכזריותו של המין האנושי המגובים בהפניה הביבליוגרפית הנ"ל רק שבים ומזכירים לנו את מה שכבר ידענו מזמן – אלן אינו מתעניין בבני אדם. אין טיפת רגש בסרטיו ורדידותם הרעיונית ניכרת.

אין חדש תחת השמש, ותחת וודי אלן

ואם את צמד עבודותיו האחרונות: "ויקי כריסטינה ברצלונה" ו"מה שעובד", עוד ניתן היה לחבב בזכות נופיה של העיר הספרדית שבכותרת ואישיותו הקומית-מיזנטרופית של לארי דיוויד בהתאמה – הרי שזה החדש לא מציע ערך שווה, למעט תחושה מייגעת של מיחזור.

ובחזרה לסיפור: הסופר הלוקה בבלוק יצירתי מציץ יום אחד מבעד לחלונו ומתאהב בשכנה היפה והצעירה-מאוד שגרה ממול ופורטת על גיטרה (פרידה פינטו הנאווה מ"נער החידות ממומביי"); ואילו הדמות שמגלם הופקינס, כאמור, יוצאת עם הפרחה שיכולה היתה בקלות להיות בתו.

רוחות אצל איבסן זה סימבולי

הנה שוב חוזרת וצצה הפנטזיה האולטימטיבית של אלן (ע"ע "מנהטן" ו"מה שעובד") – האינטלקטואל המאפיר המטפח את אותה בלונדינית-מטומטמת-מהסרטים (הרוחות במחזהו של איבסן בשם זה הן סימבוליות, הוא מסביר לה, זה לא אמור להפחיד).

מה שנכון גם לגבי דמותה של פינטו בסרט, שבעולם על פי וודי אלן תתפתה לסופר הכושל והמבוגר ממנה שמציץ בה בהיחבא, ובמקום להתלונן במשטרה – אפילו תחשוב שיש בו משהו מעניין ותיאות להיפגש עמו מיד. הוא שאמרנו: נשים אצל אלן הן לא יותר מפנטזיה מוגבלת של נרקיסיסט טרחן.

"זר גבוה ומסתורי" איננו סרט רע במיוחד, אבל זהו סרט ריקני וחסר פואנטה, בדיוק כמו הציטוט שפותח אותו. יותר ויותר נדמה שאלן הוא קורבן הרוטינה של הנפקת סרט בשנה זה למעלה מארבעה עשורים, גם אם הדבר בא על חשבון אמירה וכוונה.

בעיה נוספת הניכרת במיוחד בסרטו הנוכחי הינה חוסר האכפתיות מהדמויות, של אלן וכתוצאה גם שלנו. אתה לא באמת עוקב בעניין אחר מה שקורה להן, מהלכיהן פתטיים, והתחושה היא שאלן אינו מבקש לומר דבר באמצעות המהפכים

שהן חוות.

אלא אם חוזרים לשם הסרט. שכן כל הדמויות פה, אחוזות חרדה וחסרות ביטחון, נדרשות לגלגלי הצלה המתבררים כלא יעילים במיוחד. כמו, למשל, מגדת העתידות (פולין קולינס) שלעזרתה פונה האם הנואשת בעקבות הפרידה. איש, אתם מבינים, לא באמת פוגש בזר גבוה ומסתורי. אבל אלן מתקשה להתעלות אל מעבר לרישום החפוז של אנוכיות וקהות חושים, אותן תכונות אנושיות המאפיינות על פי רוב את גיבורי סרטיו.

סיפורי המוסר שלו, ו"זר גבוה ומסתורי" הוא דוגמא לכך, מסתיימים בכישלונם של בני האדם. אבל כמה קשה להמשיך ולהאזין לאלן מהמקום נטול הרגש וחסר האמפטיה שממנו הוא משקיף עליהם.