עשה היסטוריה
"ג'ון אדמס", הסדרה המדוברת החדשה של HBO, לא מיועדת למי שמחפש ליהנות, וגם לא למי שמחפש ללמוד קצת היסטוריה. למי כן? מירב קריסטל מסבירה
מיני סדרה היסטורית עם גיבור מכוער, טרחן וצדקן היא לא דבר רגיל בטלוויזיה האמריקאית. אבל כזאת בדיוק היא "ג'ון אדמס". מיני סדרה בת שבעה פרקים של HBO (שתעלה בישראל ב"יס"), על נשיא אמריקאי מבריק אך פוריטן, שלא ניהל שום רומן, שהיה נוכח בכל האירועים החשובים בתולדות ארצות הברית התינוקת, אבל אחרים לקחו ממנו את הבכורה בהם.
אדמס הוא גיבור דלוח וחסר סקס אפיל, אז למה שרשת כבלים בתשלום תעלה באומץ סדרה על חייו ועוד בתקופת שפל בתולדותיה, כשהיא זקוקה לסדרות כמו "הפמליה" ולא לסדרות שמתארות פמליות מהמאה ה-18? האם HBO מבקשת להפוך ל-BBC החדשה?
אדמס. איש אפור, היסטוריה גדולה
לפי המראה המוקפד והלא מתפשר של הסדרה ושחקניה המעולים, אכן נעשתה כאן עבודה המזכירה את רשת השידור הציבורית הבריטית. אבל גם אם בוראי הסדרה מדברים בבריטית, הם בהחלט חלמו באמריקאית. כי כמה שהגיבור אפור, ככה ההיסטוריה האמריקאית זוהרת. וכמה שפול ג'יאמטי, שחקן משנה נצחי, לא מושך קהל, ככה ההיסטוריה האמריקאית כן. ושניהם מושכים את חברי האקדמיה. עובדה, הסדרה זכתה בעשרות מועמדויות ל"אמי".
חובה אזרחית
כפי שחשדתם, אין תלונות על רמת המשחק, העיצוב והצילום. את כל המלאכות האלה מבצעת הסדרה באופן רהוט. הבעיה היא בחירות התסריט. ומה כבר אפשר להלין על תסריט היסטורי המבוסס על ביוגרפיה מעמיקה (של דייויד מקלאו) על האיש, שנודע בכישוריו הרטוריים?
כי לא תמיד התסריט מקל על הסדרה. כי כמו שקשה לעשות סדרה על איש מוכשר אבל פקיד, כמו אדמס. קשה גם לצפות בה, בעיקר כשרובו של הפרק הראשון מתאר משפט מייגע שמנהל אדמס, עורך דין בהשכלתו. הפרקליט הכפרי מגיע לבוסטון כדי לייצג את החיילים הבריטיים שלקחו חלק ב"טבח בבוסטון", עושה את הבלתי יאמן ומביא לזיכויים.
ג'יאמטי. לא מושך קהל
מכאן הסדרה מיטלטלת בין פרק מעניין לפרק פחות מעניין, כשהמשא המונח על כתפיו של ג'יאמטי מיוסר המבע וחסר הקסם, נראה לעיתים אפור מנשוא. בפרק השני למשל, המרתק בהרבה מזזה שקדם לו, אדמס הוא נציג מסצ'וסטס בקונגרס הקונטיננטלי השני בפילדלפיה, בו דנו נציגי 13 הקולוניות באפשרות לאיחוד ולהכרזת עצמאות מבריטניה. אדמס הוא זה שבהברקה פוליטית מינה את קולונל ג'ורג' וושינגטון מוירג'יניה, למפקד העליון של הצבא.
"הוא האיש הגבוה בחדר, אז הוא חייב להוביל משהו", אומר שם בנג'מין פרנקלין, ואדמס מקשיב ועושה. למרות חיוורונו, אדמס מצליח להוביל מהלך של היפרדות מבריטניה ואף משרבב כאן את המשפט המפורסם שלו על היות הרובליקה העתידה לקום, ישות "לא של אנשים, אלא של חוקים".
המעמד ההיסטורי החזק של ההצבעה הדרמטית על עצמאות, עושה את שלו. גם הסצנה בה אשתו, אביגיל (לורה ליני), הכריזמטית ממנו, צופה עם ילדיו בקרב בבנקר היל, מוליכה את הזיכרון האמריקאי לסצנה דומה ממלחמת האזרחים ב"חלף עם הרוח" ומחזקת את חלקו השני של הפרק המרשים.
"ג'ון אדמס" היא לא סדרה לנהנתנים. מי שמחפש בה יסודות טלנובליים, ימצא בה רסיסים בודדים. אדמס הזעוף מנצח את ג'פרסון הנאה במאבק ביניהם לנשיאות. לאביגיל יש הפרעה אובססיבית קומפולסיבית קלה, ג'ון קווינסי מיועד לגדולות, אחיו הצעיר צ'ארלס הופך לשתיין חסר תקנה שמאשים את אביו בפדנטיות ובהיעדרות בלתי נסבלת מחייו, והבת הבכורה נאבי סובלת מסרטן השד.
"ג'ון אדמס" היא גם לא סדרה להיסטוריונים כיוון שיש בה אי דיוקים רבים. אבל היא נחלתו של כל חובב היסטוריה אמריקאית. "החובה למדינה לא פוסקת, אלא במוות", כך לפי אדמס עצמו וצפייה בסדרה הזאת היא סוג של חובה למדינה. ללא אמריקאים, אין חובה כזאת.
