זה לא סרט, זה שיעור אזרחות

"משחק הוגן" הוא עוד אחד מאותם מופעי גלגול עיניים, שבהם צדקני אמריקה האימפריאליסטית מכים על חטא וקוראים בקול "אוי ויי, מה עשינו!"

אכן, אין דבר קל יותר בהוליווד מאשר לקום עתה, בעיצומה של כהונת הנשיא אובמה, ולזעוק חמס נוכח האופן שבו חבורת הצפעונים שהובילה את הבית הלבן בימי הממשל הקודם הוליכה שולל, ובכן, אומה שלמה. אמנם, אין זה הסרט ההוליוודי הראשון שיוצא נגד המעורבות האמריקאית בעיראק (ע"ע "בעמק האלה", "גוף השקרים" ו"הממלכה"), אך זהו ללא ספק החלוץ לפני המחנה שבא לעסוק במהלכי הקונספירציה הממשלתית הגדולה, שהביאה למלחמה המתמשכת ההיא על אלפי קורבנותיה.

"משחק הוגן", שביים דאג לימן ("זהות כפולה", "מר וגברת סמית"), מבוסס על סיפורם האמיתי של ואלרי פליים, סוכנת סי.איי.אי שהיתה ממונה על איתור "האקדח המעשן", קרי המצאת ההוכחות לקיומו של נשק להשמדה המונית בידיו של סדאם חוסיין, ושל בעלה, ג'ו ווילסון, איש משרד החוץ שכיהן כשגריר ארצות הברית במדינות אפריקה וכן בעיראק, והיה כמסתבר הראשון שחשף את השקר של חבורת בוש-צ'ייני.

ג'ו (בגילומו של שון פן) יוצא בשליחות הסי.איי.אי לניז'ר שבאפריקה כדי להביא את העדויות החותכות לרכישת אורניום ממדינה זו על ידי סדאם, רק כדי לגלות שעסקה כזו מעולם לא היתה. וכאשר הנשיא האמריקאי מתייצב אל מול מצלמות הטלוויזיה, ומציין את דבר רכישת האורניום כעובדה, ווילסון הזועם והאידיאליסט מפרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו הינה "מה שלא מצאתי באפריקה". מרגע זה, הופכים חיי אשתו ושלו לגיהינום.

ווטס ופן ב"משחק הוגן". דמויות דידקטיות

שון פן לנשיאות

על פי מיטב המסורת של סרטי הפרנויה שהופקו בהוליווד בשנות ה-70, בעקבות סערות וייטנאם ו-ווטרגייט (“המעקב", “שלושת ימי הקונדור"), גם "משחק הוגן" מעמיד במרכזו את חוויית הרדיפה שהיא מנת חלקו של מי שחושף את הקונספירציות הנטוות במערך קורי העכביש של מסדרונות השלטון. פליים (נעמי ווטס) נהפכת בעקבות פרסום המאמר למטרה נעה בעבור הציידים מטעם הממשל – לואיס ("סקוטר") ליבי, ראש המטה רב העוצמה של סגן הנשיא צ'ייני; קרל רוב, יועצו הפוליטי המניפולטיבי של הנשיא; ובעל הטור הפופולרי רוברט נובאק, שחושף ברבים את זהותה של פליים כדי לנקום בבעלה.

במקביל מביא הסרט את סיפורה של רופאה ממוצא עיראקי (לירז צ'רכי הטובה), שנכונותה לשתף פעולה עם פליים מעמידה בסכנה את בני משפחתה שנותרו בארצם. אלא שהסיפור הזה נותר זניח, כמעט אפילו מיותר, במעשיה שמתמקדת אחרי הכל בסבלותיהם של האמריקאי הטוב ואשתו.

"משחק הוגן" עוסק באופן שבו אנשים המנהלים דרך קבע משחק ציני בחייהם של בני אדם מגלים לפתע את האור בצורת האחריות והמצפון (ע"ע "סוריאנה" שזיכה את ג'ורג' קלוני באוסקר על גילום תפקיד דומה לזה של ווטס). הצדקנות מרוחה על פני כל הסרט, שכבונוס מספק גם הטפות מוסר בנוגע לתפקיד המדיה, זכויות אזרח וחוקת ארצות הברית. אלה באות רוב הזמן מפיו של פן, שיותר משהוא משחק פה, מתנהג ונואם כמו מתמודד עתידי על נשיאות ארצות הברית.

זוגיות סטריאוטיפית

כל האמור לעיל אינו סותר את העובדה, שבתור סרט שהופך פרשיה פוליטית מורכבת למותחן פרנויה של שנות האלפיים – "משחק הוגן" דווקא עושה עבודה לא רעה. לימן, שגם צילם בעצמו את הסרט בצבעוניות דהויה במכוון, כמו מבקש באמצעות הבחירה האסתטית הזו להימנע מעיצוב זוהר יתר על המידה של וושינגטון ושל אותם אבירי השמאל הליברלי הצדקני היוצאים להציל את נישואיהם ואת אמריקה. 

ווטס וצ'רכי. סיפור כמעט מיותר

אלא ש"משחק הוגן" מתקשה לנסח איזו אמירה מעניינת במיוחד בדבר האופן שבו כוחות פוליטיים חיצוניים מהווים איום על חיי הנישואים. מבחינה זו, מתבקש למתוח קו מקשר בין סרט זה לבין "מר וגברת סמית" שגם אותו לימן ביים, ושעסק באופן סימבולי באופן שבו הפוליטי פולש באלימות אל תוך הטריטוריה הביתית. אבל למעט סצינה בולטת אחת, שבה ניעור פן באישון לילה רק כדי לגלות שאשתו נדרשת שוב לשליחות עלומה, והעימות שמתגלע כתוצאה בין הגבר "המוחלש" לאישה "החזקה" – הסרט מציג את הזוג ווילסון-פליים באופן מוגבל וסטריאוטיפי למדי, שהופך את הבית לשיקוף של אמריקה, ולהיפך.

ווטס ופן (שזוהי הופעתם השלישית יחד כזוג נשוי אחרי "21 גרם" ו"ההתנקשות בריצ'רד ניקסון") עושים כל שביכולתם כדי להפוך למעניינות את הדמויות הדידקטיות שהם מגלמים. אבל הסרט חסר ההשראה שהם מופיעים בו, אינו אחרי הכל אלא שיעור אזרחות שעוסק בהונאת השלטון ושיתוף הפעולה של המדיה באופן שאינו חריף או מעורר מחשבה במיוחד.