"פלונטר".
אולפני דיסני שבים בסרט האנימציה ה-50 באורך מלא שלהם לסיפור אגדות, כמו אלו שהתמחו בהם בימי חייו של וולט דיסני ("שלגיה ושבעת הגמדים", "סינדרלה" ו"היפהפיה הנרדמת", למשל). "פלונטר" (Tangled במקור), שבמשך שנים נקרא בשם של הגיבורה "רפונזל" (פעמונית), מבוסס על מעשייה של האחים גרים על נערה בעלת שיער ארוך שגרה בבדידות במגדל. האנימציה מהממת ועם השיבה לעולם האגדות עם נסיכות, מכשפות וחיות יער, מקבלים שוב גם את הקסם הישן של דיסני בצורה הטובה ביותר, יחד עם שירים. אמנם ההומור מכוון יותר לילדים, אך בשביל זה דיסני קיימים, ומבוגרים ייהנו מהסרט המתקתק גם בלי לצחוק מרוב הבדיחות (ועדיין יש בדיחות, חלקן חזותיות, לא רעות בכלל).
כמו בסרט הקודם של דיסני, "הנסיכה והצפרדע", "פלונטר" משובץ שירים חביבים. לא יותר מחביבים, ובהחלט לא בלתי נשכחים כמו אלו מ"בת הים הקטנה" ו"אלאדין" למרות ששכרו את אותו מלחין שירים – אלן מנקין. השיר "I Have a Dream" ששרים במסבאה הטוב שבהם. לכן בתפקיד הראשי השחקנית-זמרת מנדי מור ("סיפור אהבה בלתי נשכח"") ולתפקיד הרעה הביאו את דונה מרפי, שחקנית ברודווי מצליחה עם ניסיון במחזות זמר, שהופיעה גם פה ושם בסרטים. לתפקיד הגברי הראשי ליהקו את זאקרי לוי (מהסדרה "צ'אק").
"פלונטר".
בגרסה של דיסני למעשייה, חוטפת זקנה (מרפי) נסיכה בינקותה בשל הכוחות המיוחדים של שיערה שמעניקים לזקנה מראה צעיר קבוע. הילדה חיה בבדידות מנותקת מהעולם, עם זיקים אילמת מתוקה. לפני יום הולדתה ה-18 פוגשת הנסיכה (מור) הכלואה במגדל עבריין פוחז (ע"ע אלאדין) בשם פלין (במחווה לארול פלין) שאותו היא משדלת להוציא אותה להרפתקה הראשונה בחייה. בעקבותיהם הזקנה ושני בריונים וסוס מלכותי שמתנהג כמו כלב שרודפים אחרי פלין (לוי).
הסרט הוא קצת כמו בסיס למחזמר שיעלה בברודווי (כמו סרטים קודמים של דיסני, "היפה והחיה", "טרזן" ו"מלך האריות", למשל), כולל קטע מרהיב בתלת מימד עם פנסי לילה, שיראה יפה ומרשים גם על הבמה. מדובר בסרט מקסים ומעניין (יש שלב שקצת מתחיל לדעוך אך הוא חוזר לעצמו עד לסיום) וסביר להניח שהסרט יהיה מועמד לאוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר ויפסיד ל"צעצוע של סיפור 3". בשני הסרטים, דרך אגב, יש קטע שבו הגיבורים נמצאים בסכנת מוות ממשית.
דירוג: 
פלונטר
ארה"ב, 2010
הפצה: פורום פילם, החל מה-25.11.2010 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:
בימוי:
ניית'ן גרנו
ביירון האוורד
תסריט:
דן פוגלמן
קולות:
מנדי מור
זאקרי לוי
סרט מדהים! אחד מהטובים שהיו בעשור האחרון!
מדהים איך דיסני מצליחים לגרום לנו להתרגש, להתאהב, לבכות ולשמוח כל פעם מחדש.
ממליצה בחום!!
ממש חיכיתי לסרט הזה, אני חובב דיסני מושבע וכל כך אוהב אנימציה בכלל, שלא יכולתי שלא להתרגש מהטריילר הנהדר. אבל האמת היא שהתאכזבתי (-זהירות ספויילרים-כלומר, לצעירים שביניכם(אם מישהו בכלל יקרא את זה) הולכים להיות קטעים בהשמך שמגלים מה קורה בסרט! אם עדיין לא ראיתם-אל תקראו הלאה!!). לא לגמרי אכזבה, אחרי הכל -זה דיסני- האנימציה נהדרת, הרמה גם באפקטים המיוחדים וגם בהבעות הפנים ובטקסטורה (בדים, מבנים, צמחייה)כל כך טובה שזה מוציא חיוכים בלי ספק. העיצוב, הצבעים, הכל מושלם. ראוי לציין שהסרט מתחיל בצורה מוצלחת ביותר. לא צפוי בכלל, ובטח שלא תואם לאגדה המקורית, אך זה לא נורא כל כך (למרות שהיה חסר לי ההסבר למה קוראים לה רפונזל-שזה הפרח "פעמונית" לפי הסיפור המקורי והוא משחק חלק נכבד בסיפור המקורי…) זאת ועוד, דמות הגנב השרמנטי עם הילדות הקשה הרבה יותר מגניבה מדמות הנסיך (ה"רגילה" ברוב הסיפורים) לפי העלילה המקורית. שלא לדבר על רפונזל עצמה, היא הרפתקנית, מצחיקה ובועטת במוסכמות, ועם זאת נויירוטית ופחדנית לא מעט…הכל סבבה, טוב ויפה. אפילו הזיקית והסוס זורמים מעולה בסרט.
אבל…אכזבה מספר אחת: הטריילר! כלומר לא הטריילר עצמו, הוא נ-ה-ד-ר!! אבל איזו אכזבה שאחד הקטעים היותר מצחיקים בטריילר ממש לא מופיע בסרט!!(המיני קרב המגניב בגנב עם השיער שלה…גדול! למה השמיטו את זה? ועם מה החליפו את זה?Q עם המאבק שלה להכניס אותו לארון?Q נו באמת!).
אכזבה שניה: פס הקול. הוא בטח לא מהבלתי נשכחים של סרטי דיסני. הקטעים האינסטרומנטליים ברקע טובים מהשירים עצמם, השיר הכי מוצלח לדעתי הוא של אמא גוטל, שהביצוע שלו ראוי לשבח, רואים שמדובבת אותה שחקנית מברודווי. היא נהדרת. השיר השני שבאמת נחמד הוא השיר במסבאה של כל צוות הבריונים ושל רפונזל וריידר ביחד. אבל בכל זאת, אין פה משהו שנדבק ולא עוזב כמו במלך האריות הנפלא, באלדין המעולה, בבת הים הקטנה או ביפה והחיה הנהדרים. גם פסי הקול של פוקהנטס, הגיבן מנוטרדם והרקולס היו מעולים, שלא לדבר על הקלאסיקות הישנות של דיסני משנות השלושים-ארבעים -חמישים. משהו בפס הקול הזה פשוט…נשכח לצערי. לא יצאתי מזמזם שירים, וחבל.
נקודה נוספת ויותר מהותית- איפה הצד הרגשי? מציירים יפה מאוד את רצונה של רפונזל לצאת אל העולם, אבל איפה מידת האנושיות המינימלית של אמא גוטל? מה שיפה בסיפור המקורי הוא שאמא גוטל היא דמות מאוד מבלבלת. קשה לנו לאהוב אותה אך אנחנו מרחמים עליה. היא מבקשת את התינוק שיוולד להם מההורים שפרצו לגנה כדי לקטוף ולאכול את צוף ה"פעמונית", בתמורה לחייהם של מסיגי הגבול. היא גם נותנת להם רשות לקטוף כמה פרחים שרק ירצו אם יביאו לה את ביתם. כשהם מסכימים בלית ברירה, כי חושבים בהתחלה שהאישה אינה יכולה להביא ילדים לעולם, הם מגלים להפתעתם שהיא בהריון. היא מקבלת את הילדה ומגדלת אותה כשלה. נועלת אותה במגדל ומבקרת אותה כל יום-לא מראה על אהבה? וכשהנסיך מגיע, היא אינה רוצה לוותר על רפונזל כי פוחדת שתגלה את האמת ותעזוב אותה. אחרי שמיעת הסיפור המקורי, אי אפשר שלא לרחם קצת על אמא גוטל, שלא הייתה לגמרי מרשעת, ורצתה עד מאוד בת משל עצמה, ואהבה מאוד את רפונזל. דיסני עשו אותה לא ברורה לחלוטין, אך עדיין ממש לא אנושית. אם היא מטפחת אותה ובאמת נוסעת לשלושה ימים רק כדי להביא לה את מה שהיא באמת רוצה ליום ההולדת, מכינה לה את המרק האהוב עליה בכל הזדמנות ואומרת לה לא פעם שהיא אוהבת אותה הכי, איפה העצב האמיתי כשהיא מחליטה לעזוב? איך היא מסוגלת להתעלל בה ולשקר לה כך? איפה הרגש האמיתי שאישה שגידלה ילדה כביתה שלה כל החיים אמורה להרגיש? כך אולי קל יותר לעכל את מותה בסוף, אבל זה עדיין לא משאיר שום דבר בלב בסוף הסרט. ורפונזל אפילו לא מסתכלת אחורה. אין חרטה. אין מורכבות רגשית. אני יודע שזה סרט שמיועד בראש ובראשונה לילדים, אבל גם הם מורכבים ומבינים הרבה יותר ממה שאנחנו נותנים להם קרדיט.
בנוסף, מה עם כמה תמונות של ההורים שלה במשך הסרט, לראות כמה הם מתגעגעים? כדי שנזדהה איתם? כדי שנרצה שהיא תוחזר אליהם? ראו דוגמת "אצבעונית" המקסים של דון בלות' האדיר, שהוא, אגב, פליט חברת דיסני ועשה סרטים מצויירים נהדרים (גן עדן לכלבים, הסוד של נימת', וכו…)איפה הרגש?
ומה הקטע עם התספורת המכוערת שאיתה היא סוגרת את הסרט? דיסני לא יכלו לעבוד על זה עוד טיפה? מאכזב. לפחות ציפיתי לאיזו אנחה קומית, שמעכשיו היא קוראת ספרים עצובים רק כדי לבכות ושומרת את הדמעות כדי לרפא בכוח שירתה כל חולי ורעה שמתקרבת לממלכה.
בקיצור, שלא תבינו לא נכון-סרט חביב ביותר. אבל-היה יכול להיות יותר מצחיק, יותר מרגש, ונסגר הרבה יותר טוב. חבל שדיסני שמו דגש בעיקר על הויזואליות המדהימה, האפקטים של התלת מימד וסצינות האקשן המאוד טובות, אבל דוגרי, ראינו כבר בלי סוף כאלה…זה כבר לא באמת מרשים. שכחו קצת איפה לב הסיפור. מורכבות זו לא מילה רעה. וגם לא רגש אמיתי, במיוחד כשמדובר במערכות יחסים עם הורים. הילדים יכלו ללמוד מזה הרבה יותר וגם להנות מזה יותר כשיגדלו. וזה מה שגורם לזה להחמיץ את הטייטל הנכסף אותו אני מחכה כבר הרבה שנים לתת לסרט דיסני חדש:" קלאסיקה אמיתית של דיסני". בעיניי לפחות.
Yוב, עם כל האורך ובילבולי השכל, שכחתי להוסיף שהדבר המגניב ביותר בסרט הוא איך שרפונזל משתמשת בשיער שלה כמו חבל ועושה בעזרתו הכל. אין על אנימציה בקטעים האלה, אין על גלן קין האדיר!!! שצייר ואינמץ גם את פוקהנטס עצמה, את החיה מ"היפה והחיה", את טרזן המעולה של דיסני, ועוד ועוד…שווה אף יותר מלראות את הסרט(לדעתי) לקנות או לבדוק באינטרנט את הספר שמתאר את ההכנה שלו, The art of tangled, שיצא לי להציץ בו לפני שראיתי את הסרט ואם חצי מהרעיונות שהיו בו היו באמת מופיעים בסרט, הייתי הרבה יותר מאושר. כמו הסצנה שדיברתי עליה מהטריילר, והכוונה לטריילר הראשון
http://www.youtube.com/watch?v=pyOyBVXDJ9Q
אין על אנימטורים. חבל שלא נתונים להם יד חופשית יותר ומגבילים אותם בבימוי לא משהו בכלל…ו-glen keane
אתה דמות החיכוי שלי כשזה מגיע לאנימציה! הלוואי ואדע לצייר ולאנמץ שמינית מאיך שאתה יודע…