הכלב נובח, לא נושך

לעיתים, גם סרט שמניעה אותו תשוקה אמיתית יכול להפוך לאכזבה. "כלבת", שכתבו וביימו אהרון קשלס ונבות פפושדו ומתהדר בתואר "סרט האימה הישראלי הראשון", הוא דוגמא לכך.

השורה התחתונה היא כזאת: "כלבת" אינו אלא גימיק, שמתמצה בארבע המילים שמוזכרות לעיל; ומה שמגדיר את קהל היעד שלו היא העובדה, שמיטב אלילי בנות ה-14 (רן דנקר, עופר שכטר, הנרי דוד ושות') חושפים פה את צדו היותר אכזרי של טבע האדם.  

עלילת "כלבת" מתרחשת רובה ככולה ביער, אליו נמלטים אח ואחות (הנרי דוד וליאת הר-לב), הנופלים אל תוך מלכודת שטמן צייד מסתורי. במקביל מסתובבים שם גם קבוצה של טניסאים, שנקלעה למקום לאחר שאיבדה את דרכה (דנקר, שכטר, אניה בוקשטיין ויעל גרובגלס); פקח רשות שמורות הטבע (מנשה נוי) שחברתו (אפרת בוימוולד) חושדת בו שהוא בוגד בה; וכן צמד שוטרים שאחד מהם (ליאור אשכנזי) מנסה נואשות להחזיר אליו את אשתו, והאחר (דני גבע המצוין) מתגלה כלא בדיוק מי שהוא.  

"כלבת" מבקש להיות יותר מעוד סרט אימה שבו נערים בגיל הקולג' נופלים קורבן לרוצח סדרתי במעבה היער. מה ש"כלבת" רוצה-ולא-מצליח להיות הוא קומדיה שחורה ואכזרית נוסח האחים כהן (ע"ע "פארגו"), שמנסחת הערה קרה ושנונה על טבעה הרצחני של הנפש האנושית ועל הייצר החייתי שמסתתר מתחת לתחפושת האדם.

אנחנו כבר מחוסנים

אלא שהבדיחה המקאברית הזו אינה מחזיקה, למרבה הצער, סרט באורך מלא - בעיקר משום שהדמויות פה אינן מעניינות במיוחד, ומפני שהסרט הוא לא יותר מפנטזיה אינפנטילית שעשויה לשעשע במקרה הטוב את בני ה-16. וכך, המתח שבין הפניה לקהל יעד מסוים ובין היומרה ההגותית הוא בעוכריו של "כלבת".  

ומה שמצער עוד יותר הוא, ש"כלבת" אינו מנסה לבחון כלל את המשמעות הגלומה בצירוף המילים הנדיר סרט-אימה-ישראלי. משך עשורים, ולמעשה עד היום, נטען שהמציאות המקומית המתוחה והמדממת מפחידה יותר מכל סרט אימים, ובתואנה המטופשת הזאת נתלו אלה שביקשו להסביר את היעדרותו הרועמת של הז'אנר מנוף הקולנוע הישראלי.

הלבן הזה, אדום יהיה. בוקשטיין, גרובגלס, דנקר ושכטר ב"כלבת"

ואגב, "כלבת" הוא ממש לא סרט האימה הישראלי הראשון. קדמו לו "המלאך היה שטן", שמשה גז כתב-ביים-הפיק-כיכב-הלחין-צילם-ערך-עיצב עוד ב-1976, ועסק באישה הנסה על נפשה מפני רוצח סדרתי של ילדים, וסרט ה-slasher הצה"לי "חייל הלילה" שביים דן וולמן ב-1984.

מכל מקום, באים פפושדו וקשלס, ומנסים להראות שאפשר גם אפשר ללכת על מדמם כחול-לבן. אלא שהשניים, כך ניכר, מעדיפים איזו מגניבות סטודנטיאלית על פני הניסיון לייצר סרט אימה בעל הקשר ישראלי (כפי שהשכיל לעשות סרט הבלהה הפסיכולוגי של דני לרנר, "ימים קפואים"). התוצאה, על כן, נדמית יותר כמו מחווה בוסרית של צמד מעריצים בורקי עיניים לז'אנר האהוב עליהם מאשר סרט בעל אופי ומשמעות מקומיים.

"כלבת" (ובעקבותיו יש להניח גם שלל סרטי אימה דוברי עברית המונחים לפתחנו) מבקש לנתק את דימויי ה-gore, האיברים התלושים והגוף המדמם מהטריטוריה של סרטי הקרב הישראליים (ע"ע "כיפור"), ולמקם אותם בשדות הקטל ה"אזרחיים". לו היה הסרט פועל מתוך מודעות כזאת לעולם הדימויים של הקולנוע הישראלי, אפשר היה להעריך את "כלבת" כיצירה בעלת חשיבות מסוימת.

לא כלבים ולא יער

אבל "סרט האימה הישראלי הראשון" כל כולו מעשה חקיינות ריק מתוכן ונטול פואנטה, שבמקרה הטוב מעלה חיוך ולפעמים גם פרץ צחוק השמורים לסרט סטודנטים שזיהית בו הברקה לרגע.  

דם ואברי גוף קטועים לא מספיקים

הבעיה הרצינית עם "כלבת" היא שמרוב "טוויסטים" וקריצות הוא נהיה בהדרגה מייגע. פה מלכודת אדם ושדה מוקשים שנותר מיותם, שם איזה גילוי מסעיר בדבר סוד אפל שמסתירים האח והאחות, ובין הכל מחברים סדרת מיתות משונות וצחוקי גורל אכזר.

אבל בדרך, בין העצים, הולך לו לאיבוד הסיפור, דמויות נעלמות לפרקי זמן ארוכים מדי, והעניין במה שמתרחש הולך ומתפוגג עד לפאנץ' ליין שגם הוא לא מי-יודע-מה.

מה לעשות, שיערות קק"ל, עם כל הכבוד, הם לא בדיוק המקום לנהל בו סרט אימה.

וחבל. משום שפפושדו וקשלס (האחרון, חובת גילוי נאות, היה בעבר עמיתי ב-ynet, וכתב על קולנוע ברגש ובתשוקה אמיתיים) הם חובבי אימה מובהקים שמכירים כל פריים שצולם וכל מילה שנכתבה על הז'אנר; ומי אם לא הם ראוי להניף את נס האימה העברית המתחדשת.

אבל כשתדעך המולת יחסי הציבור, יצטרכו יוצרי האימה המקומיים שעתידים לבוא בעקבותיהם לתהות בדבר הרלוונטיות והייחוד של סרטיהם. לפעמים, יער בן שמן הוא רק יער בן שמן, ולא קאמפ קריסטל לייק. והמבין יבין. ציונים לשבח, עם זאת, מגיעים לעבודת הצילום המרשימה של גיא רז, וגם לצמד העורכים שהם לגמרי במקרה יוצרי הסרט.