חוסר פעילות משווע

לפני כשנה, עת הגיע לבתי הקולנוע אצלנו "פעילות על טבעית" ("Paranormal Activity") של הישראלי לשעבר אורן פלאי, כתבתי כאן כי לא מדובר ממש בסרט, אלא בסך הכל בתרגיל מוצלח בשיווק.

החדשות הטובות הן ש"פעילות על טבעית 2", שמגיע אלינו כחודש וחצי לאחר שהצליח לשמור על המוניטין ולשבור קופות בארצות הברית, מתעלה על קודמו ואשכרה מציע לצופה עלילה, דמויות עם שאריות של עומק ועריכה כלשהי. החדשות הרעות הן שהתוצאה עדיין לא מעניינת במיוחד.

אבל, כאמור, סיפור דווקא יש פה, והוא סובב סביב משפחה אחת: כריסטי, שהיא במקרה גם אחותה של קייטי, גיבורת הסרט הראשון; דן ריי, בעלה ואבי בנה הפעוט האנטר; ואלי, בתו המתבגרת של דן ריי מאשתו הקודמת, שהלכה לעולמה.

שוד אחד שאינו באמת שוד מותיר את ביתם כמו אחרי פיגוע, ומוביל להחלטה לרשת את הבית במצלמות וידאו. מכאן ואילך, נקודת המבט היא שלנו, הצופים (יחד עם מצלמה נישאת רגילה, כמו בסרט הראשון).

התירוץ הלא אלגנטי בעליל הזה מאפשר לטוד "קיפ" וויליאמס, שירש את כס הבמאי מפלאי, לשחק עם כמה מצלמות - פריבילגיה שלא היתה לסרט הראשון. היתרון מובן מאליו: וויליאמס מסוגל לערוך סרט דינמי יותר, ולא סתם לתת לשעון לרוץ בעודנו בוהים בחדר השינה ומחכים בסבלנות לרעש הבא שישמיע השד.

עם זאת, קשה להגיד שהכלי הזה בא לידי ביטוי בסרט: גם הפעם הצופים נכנסים לאיזושהי שיגרה מתישה - כשבמקום השעון הרץ, אנו מקבלים סקירה של הבית בסדר קבוע של כניסה-בריכה-מטבח-סלון-חדר השינה של התינוק - ובכל פעם משהו אמור להקפיץ אותם במושבם. ובהדרגה, השטיקים הללו הולכים ומתגברים. בעיקר בווליום.

סקירה קבועה של הבית, שטיקים הולכים ומתגברים

הבעיה העיקרית של "פעילות על טבעית", המקור וההמשכוֹן כאחד, היא ההדרגתיות המייגעת הזו בפעולותיו של השד. בכל לילה שמגיע בסרט אנחנו מחזיקים אצבעות ואומרים לעצמנו "הנה, אולי עכשיו מישהו ימות סוף סוף", אך במקום זה נאלצים להסתפק בכמה ארונות מטבח שנפתחים מעצמם או מכשיר לניקוי בריכה שמטפס החוצה מהמים. אין ספק שבשד סאדיסטי במיוחד עסקינן - כזה שמצליח לגרום לשעה וחצי להיראות כמו שלוש שעות לפחות.

כמיטב המסורת של המשכוני ז'אנר האימה, "פעילות על טבעית 2" מבקש לכונן מיתולוגיה כלשהי סביב הגיבור הבלתי נראה שלו. זה קורה בערך בשתי דקות באמצע הסרט, שבהן נחשפים שורשי הרדיפה המשפחתית של כריסטי וקייטי.

האם זה מגביר באופן כלשהו את הפחד הגולמי והבסיסי שהסרט מבקש להחדיר ללבבות הצופים? לא ממש. אבל זה כן ממלא קצת זמן, בסרט שנראה כאילו הורכב מחומרי גלם שקצרים באופן משמעותי מהסרט עצמו.

הקלישאה הנדושה ביותר בנוגע לסרטי אימה קובעת כי מה שאיננו רואים, הוא שמפחיד אותנו יותר מכל. הגיע הזמן להבהיר ליוצרים של שני סרטי "פעילות על טבעית" שטענה זו לא אומרת שאפשר לבנות סרט שלם על ציפייה שזוחלת לקראת סצנת סיום סתמית למדי. נכון, הסתרת הרוצח מהצופים היא טריק שימושי ולא פעם יעיל למדי. אבל מתישהו, אחרי עשרה לילות של חריקות וטריקת דלתות, אנחנו בכל זאת זכאים למשהו ויזואלי ויצירתי יותר. רבאק, זה סרט אימה - תנו לנו קצת דם!