בלשים בפיילה: על "המפקח בלאמי" ועל "שם תואר: משטרה"

אומרים שישראל היא מדינת חסות תרבותית של ארצות הברית, וזה אולי נכון בהרבה מובנים, אבל לא בכל הקשור לשוק הקולנוע: במקום הזה, התוצרת האמריקאית רחוקה משלטון יחיד. וכך, לדוגמה, בסוף השבוע שעבר הגיעו לאקרנים לא פחות משני סרטים המשתייכים למה שנקרא "קולנוע זר" (כלומר, כזה שאינו דובר אנגלית): "המפקח בלאמי" הצרפתי ו"שם תואר: משטרה" הרומני.

צרפו את שני אלה לכמה מוצרים "זרים" נוספים שרצים באקרני ישראל זה מכבר ולכמה שיגיעו לשם בקרוב, וקחו בחשבון סרטים דוברי אנגלית שאין להם שום קשר למסגרת ההוליוודית ("עוד שנה") המוצגים כעת בארץ, וקבלו תמונה חריגה במושגים עולמיים: בישראל, בניגוד מוחלט לארצות הברית, הקולנוע שמוגדר "איכותי" נותן מלחמה שערה בקופות לסרטים שמוגדרים "מסחריים".

הסיבה לכך היא שכאן, בניגוד לאמריקה, הדומיננטיות הדמוגרפית בקהל אינה של בני נוער כי אם של קהל בוגר, משכיל, שרובו גם מתהדר בשורשים זרים. כתוצאה מכך, סרט כמו "אחר הצהריים עם מרגריט" מביא לקולנוע יותר אנשים מאשר "פעילות על-טבעית 2", ו"חיים של אחרים" הביס בזמנו את "רובוטריקים". זה נשמע כמו תעודת כבוד לתרבות הישראלית, והכל באמת היה טוב ויפה לולא בעיה עקרונית אחת – הקולנוע הזה, שמתיימר להיות איכותי, לא תמיד עומד בסטנדרטים, ו"המפקח בלאמי" ו"שם תואר: משטרה" הם דוגמאות מובהקות לכך.

הבולט וגם הבעייתי מבין השניים הוא "המפקח בלאמי", שנרשם בדפי ההיסטוריה בשל היותו סרטו האחרון של קלוד שברול - הבמאי הצרפתי המהולל שהלך לעולמו לפני שלושה חודשים, לאחר הפצת מותחן זה במולדתו. במקור, הסרט היה אמור לציין מאורע היסטורי אחר ומשמח יותר – שיתוף הפעולה הראשון של שברול עם ז'ראר דפרדייה, גדול השחקנים הצרפתיים בימינו, המגלם כאן את דמותו של בלש פריזאי מהולל היוצא לנופש בפרובינציה ומגלה שהעבודה רודפת אותו לשם. זה נשמע שחוק עד כדי פרודיה על השבלוניות של הקולנוע הצרפתי, ו"המפקח בלאמי" מודע לקלישאות שעומדות במהותו, אבל מודעות לבעיה לא בהכרח מבטיחה פתרון.

דפרדייה עצמו דווקא מפגין תצוגת משחק מלאת ברק וחיות, כאילו שזו היתה הפעם הראשונה שלו במסך הגדול – מייקל קיין ומשה איבגי היו מתים להיות כה רעננים לאחר כל כך הרבה חבטות. השחקן הצרפתי עב הבשר מצליח להביע בקולו ובמחוות גופו את הטון שהסרט כולו מבקש להכתיב – קודר אך גם משועשע, מעורר רחמים אך גם מלא חמלה בעצמו.

הבעיה היא שהעבודה של דפרדייה אינה זוכה לתמיכה מן הגורמים שמקיפים אותו: התסריט של "המפקח בלאמי" לא מגובש ואף תמוה, והוא מתפתל באופן מייגע; הבימוי של שברול, במחילה מכבודו, מאבד שליטה בשלב מוקדם; ושרשרת שחקני המשנה שאמורה להוסיף לסרט ממדים של אקסצנטריות ושל מסתורין גודשת אותו דווקא במניירות בלתי נסבלות.

בכלל, "המפקח בלאמי" אינו חוויה נעימה לצפייה. בסופו של דבר, הסיבה לכך היא שהסרט מובס בצורה מביכה בקרב שלו נגד הקלישאות, וכיוון שכך הוא נראה בעיקר כמו אות אזהרה לכל היוצרים הצרפתיים הצעירים הנוחים להשפעה שחשבו לרשת את מקומו של שברול – אל תנסו את זה, כי אם אפילו לו כבר לא היה סיכוי להצליח, גם לכם אין.

חלק כבר הפנים את זה. פרנסואה אוזון, למשל, תכנן בתחילת דרכו להיות שברול החדש, אבל הרים ידיים בשלב מסוים כי הוא הבין שז'אנר המותחן הפרובנציאלי-פסיכולוגי-מקברי הרשום על שמו של המאסטר המנוח זה משהו שעבר מהעולם. כיאה לסרט שהעלילה שלו עוסקת במוות ונעה מחלקת קבר אחת לאחרת, "המפקח בלאמי" הוא ככל הנראה לא רק רקוויאם לקולנוען אלא גם תעודת פטירה לסוג הקולנוע שיצר.

גם "שם תואר: משטרה" הרומני, כפי שאפשר להבין משמו, מעמיד במרכזו בלש, אבל הפעם אין מדובר בשועל מהולל הפועל בנופים כפריים כי אם בדג רקק צעיר המסייר ברחובותיה העכורים של עיר שדה קטנה. נוסף לכך, המשימה שלו מרתקת פחות מאשר התעלומה עתירת הרבדים של המפקח בלאמי – הוא בסך הכל צריך למלא הוראות מטופשות ולעקוב אחר נער תמים הצורך סמים עם חבריו. הוא יכול להניח לו לנפשו בדיוק באותה מידה שהוא יכול לעצור אותו, וזה לה באמת ישנה. זה אבסורדי, והאבסורד הזה עומד במהותו של "שם תואר: משטרה" ובכלל של הגל הרומני החדש שאליו הוא משתייך – אחד הזרמים הבולטים בקולנוע "הזר" של השנים האחרונות.

אכן, גם אם על פניו הוא משתייך לז'אנר אוניברסלי בסדר הגודל של המותחן המשטרתי, סרט זה מייצג נאמנה את המאפיינים של הקולנוע הרומני בן זמננו – כמיטב המורשת של התרבות המזרח-אירופאית, הוא חוקר את חוסר ההיגיון שיש לעתים בקיום שלנו. כמו כן, כנהוג אצל הרומנים, הוא עושה זאת עם מנה בריאה של הומור שחור, אבל גם עם ביקורת נוקבת ולא מצחיקה בכלל על מה שהדיכוי הטוטליטרי עושה לנשמה. כל זה מועבר בקולנוע שנראה, או יותר נכון מנסה להיראות, כאילו נתלש מהחיים. בדומה לקולגות שלו בקרב בני עמו, גם במאי הסרט קורנליו פורומבויו אינו חותך דבר מהבשר החי. יש חילופי דברים סתמיים ורגעים מתים בכל אחת מן הסצינות, והן מתמשכות כפי שהיו נמשכות במציאות ולא לפי קצב קולנועי מוגדר מראש.

כל המאפיינים הללו משתלבים יחדיו בצורה מובהקת וגם מושלמת בסצנה הלפני-אחרונה בסרט, שבה מתנהל בין הגיבור למפקדו דיון סביב שאלה קטנה אך כבדת משקל – כיצד להגדיר את המילה "מצפון". וכיצד נגדיר את הסצנה הזו? ובכן, למרות זילות השימוש במילה, אין מנוס אלא להשתמש ב"מדהים" כדי לתאר את הרגע הקולנועי הזה. אלה 15 דקות מופתיות שיתחרו בדיאלוג הפתיחה של "הרשת החברתית" על תואר הסצנה הגדולה של השנה. פורומבויו בונה את הפולמוס בצורה כה מיומנת ורבת רבדים שאפשר היה ללמד את הסצנה לפחות בארבעה חוגים שונים – החוג לקולנוע כמובן, אבל גם החוגים לפילוסופיה, לבלשנות ולהיסטוריה.

הבעיה היא שכל זה מוביל אותנו לדיון בשאלה עקרונית אחרת – האם סצנה אחת, מדהימה ככל שתהיה, יכולה להחזיק ולהצדיק סרט שלם? העניין הוא שלפני ש"שם תואר: משטרה" יוצא להגדיר את המילה "מצפון", נראה שהוא מבקש למצוא הגדרה מחודשת למילה "שעמום". כפי שקורה למאזין של אלבום וון-היט וונדר שנאלץ לצלוח בדרך אליו שורה של שירים איומים, גם כאן נדרש הצופה לעבור שובל של סיטואציות משמימות, שבהן פשוט לא קורה כלום.

ככל הנראה, פורומבויו יצר את השיממון הזה בכוונה תחילה, אבל לא בטוח שהוא השיג את מה שהתכוון אליו: אם הוא רצה להעביר אווירה, אז מה שיצא לו זה אוויר ריק; אם הוא חפץ להכניס את הקהל בצורה מוחלטת לעולמם של גיבוריו, הוא דווקא גרם לו להתנכר אליהם; אם הוא ביקש לבנות מתח כדי להכין את הצופים לרגע השיא, אז הוא דווקא נתן את ההרגשה שאין למה לחכות.

חבל שפורומבויו לא לקח מהעוצמה של אותה סצנה מהוללת ופיזר אותה על כל מה שקדם לה: אולי זה היה מפחית במעט מן הסגולה שלה, אבל סביר להניח שזה לא היה מבטל אותה כליל, וחשוב מכך – הטיב של המוצר הכללי היה משתפר. במצב הנוכחי, "שם תואר: משטרה" מתסכל בערך כמו הקריירות של שי עמר ושל שבתאי לוי: יש בו הברקה אחת בתוך ים של בינוניות נשכחת ובלתי מורגשת.

אמנם יש ב"שם תואר: משטרה" הרבה יותר ממה שיש ב"מפקח בלאמי", אבל זה עדיין לא מספיק, וגם כאן התוצאה מאכזבת ומעוררת יותר תלונות ליוצר מאשר הערכה כלפיו. ההבדל הוא שבניגוד לשברול, לפורומבויו עוד תהיה הזדמנות לפצות על כך בעתיד.