כשר, אבל פרווה

"הסיפור עפ"י בארני" ("Barney's Version”) מעמיד במרכזו סיפור חיים של דמות מלאת סתירות. אבל בסופו של הסרט אתה לא מרגיש שהבנת או הזדהית עם הדמות הזו, והתוצאה סתמית ומעוררת פיהוק.

מדובר בעיבוד לרומן האחרון שכתב הסופר היהודי-קנדי, יליד מונטריאול, מרדכי ריצ'לר ("המירוץ לצמרת של דודי קרביץ", "ג'ושוע אז והיום"), שעסק בספריו בנפתוליה של זהות יהודית המבקשת להגדיר את עצמה בסביבה אנגלופילית-פרנקופילית. 

גיבור הסרט והרומן שהוא מבוסס עליו, שראה אור בשנת 1997, הוא בארני פנובסקי (פול ג'יאמטי), מפיק טלוויזיה יהודי בעל אישיות מפוקפקת. הסרט עוקב אחריו במשך ארבעה עשורים, למין חייו הבוהמיים ברומא של ראשית שנות ה-70 (פריז של שנות ה-50 בספרו של ריצ'לר. השינוי במקום נובע מסיבות הפקתיות – זוהי קופרודוקציה איטלקית-קנדית), ועד אחרית ימיו, כשהוא הולך ודועך ממחלת האלצהיימר. הספר, שנכתב במקור בגוף ראשון, מלווה לכל אורכו בהערות שוליים שהוסיף בנו של בארני לכתב היד של אביו – אלמנט ספרותי אירוני ושנון שאובד לחלוטין בגרסה הקולנועית.

ברומא, בארני נישא לאמנית היפית מעורערת שאותה הוא מאבד באופן טרגי; אחר כך, במונטריאול, הוא מתחתן עם צעירה יהודיה מבית טוב (מיני דרייבר), רק כדי להתאהב ביום חתונתו עם מי שתהפוך לאשתו השלישית (רוזמונד פייק), אחריה הוא רודף, בבגדי חתן ושיכור, אל הרכבת שלוקחת אותה לניו יורק.

חוץ מזה, הוא נהיה החשוד המרכזי בפרשת היעלמותו ורציחתו האפשרית של חברו הטוב (סקוט ספידמן) אלכוהוליסט וג'אנקי ששוכב עם אשתו השנייה והבלתי אהובה של בארני; אשתו השלישית, אהבת חייו, עוזבת אותו לטובת גבר אחר, נטישה עליה הוא מתקשה להתגבר;

בריאותו נעשית רופפת וזכרונו מתחיל לבגוד בו (הזיכרון הוא תמה מרכזית בספר שהתסריט מתקשה להעביר אל הבד); והוא הולך ודועך לתוך זיקנה פתטית, אחרי שהרחיק מעליו את רוב בני משפחתו וחבריו – תוצאה של חיים מבוזבזים שהתנהלו בכאוס מוחלט.  

המבוך של פנובסקי

בארני פנובסקי הוא, על פניו, דמות מרתקת (ריצ'לר הכחיש כל זיקה בינה לבינו, על אף כמה קווי דמיון ביוגרפיים). הוא מאופיין בשנינות צינית וקסם קר ומרושע; מזג נורא, ישירות גסה ואגואיזם צרוף; דמות שרגשותיך כלפיה מיטלטלים בקיצוניות מתיעוב לאהדה ורגש חם.  

חתונה יהודית כשרה? ג'יאמטי כבארני

לעומת זאת בסרט, בארני הוא לא יותר מאוסף של מחוות חיצוניות שאינן מעוררות שמץ של עניין. על אף הופעתו המרשימה כתמיד של ג'יאמטי, דמותו של בארני אינה משעשעת ואינה אכזרית – היא סתמית. קריקטורה של יהודי עצבני, שסיפור חייו מובא אל הבד כרצף של אנקדוטות מקריות.

גורלן של הדמויות האחרות אינו טוב יותר. אשתו השנייה שידועה רק בכינוי "גברת פנובסקי השנייה" היא "נסיכה יהודיה" קשקשנית וריקה, בעוד השלישית ואם שני ילדיו, מרים, מוצגת כאינטלקטואלית יפה ומאופקת שבארני אינו חדל לעולם מלאהוב, על אף כשלונו להישאר נאמן לה. אלא שתיאורן הפשטני והסטריאוטיפי של הדמויות הללו (מה, לעזאזל, מרים מוצאת בו?) הופך אותן לנטולות משמעות וערך – הן טריוויאליות וחד מימדיות.

על מה 12 שנה?

בכלל, התחושה היא שהתסריט, שנכתב בידי מייקל קוניבס (שהיה חתום עד כה על סרטים העונים לשמות "Solar Strike” ו-”Earthstorm”), מנסה להישאר נאמן לספרו של ריצ'לר דרך דחיסה פנימה של, כמדומה, כמעט כל עלילת משנה שקיימת בו. התוצאה על כן אינה מצליחה להתמודד עם הסוגיות המהותיות שנראה כי עולות מהרומן, ומבכרת במקום סיכום "מכובד" שלו. וכך, יותר משזה סרט, זהו "book report".

12 שנה נמשכה העבודה על הסרט, ואתה תוהה כמה מתוכן הוקדשו לתסריט. לכך אפשר להוסיף גם את עבודתו חסרת ההשראה של הבמאי ריצ'רד ג'יי. לואיס,

שמאחוריו בימוי כמה פרקים בסדרת הטלוויזיה "CSI”, שהופכת את "הסיפור עפ"י בארני" ללא יותר מ"סרט דודות" קלישאתי.

דסטין הופמן – שוב הוא, תמיד הוא – מציל במקצת את המצב בדמות אביו השוטר בדימוס של בארני, שמשמש בעבורו קול המצפון ומורה נבוכים. אך בסיכומו של דבר, “הסיפור עפ"י בארני" הוא בדיוק כשמה של חברת ההפקות שמנהל גיבורו: “הפקות לא נחוצות בהחלט" (באנגלית זה נשמע יותר טוב).