משטרת המחשבות

"שם תואר – משטרה" הוא כל מה שלא הייתם מצפים לו מדרמה משטרתית. רוב הזמן המצלמה עוקבת אחר גבר העוקב אחר שלושה נערים, וסצינת השיא בו היא שלושה גברים היושבים במשרד ונועצים במילון.

זהו סרטו השני של הבמאי הרומני המבטיח, קורנליו פורומבויו. הראשון, "12.08 מזרחה לבוקרשט" (2006), היה קומדיה פרובינציאלית, שבמרכזה ויכוח היסטורי משעשע הניטש בתוכנית אירוח טלוויזיונית המציינת את יום השנה למהפכה שהפילה את הרודן צ'אושסקו.

הגיבור כאן הוא כריסטי (דראגוש בוקור המעולה), בלש משטרה בעיר אפרורית וקודרת במזרח רומניה (וסלוי, עיר הולדתו של הבמאי), שמשימתו היא לעקוב ולהפליל תלמיד תיכון החשוד בעישון מריחואנה יחד עם עוד שניים מחבריו. השוטר הצעיר אינו שש לעשות זאת. ממילא, כך הוא מסביר לממונה עליו, החוק עתיד להשתנות בתוך מספר חודשים, והוא לא רוצה להרוס את חייו של הנער.  

העניינים אף סבוכים יותר. שכן מסתבר כי מי שהלשין על הנער הוא חברו לעישון, בנו של תעשיין אמיד; וייתכן שכוונתו היא להפליל את הנער כדי להשיג לעצמו את חברתו, שגם מגיעה בגפה לבקר את המלשן. כריסטי עוקב אחרי השלושה, ומנסה לשווא לדובב את המלשן.

דילמות של מוסר. במשטרה?

בהדרגה הוא מורד בתפקיד הבירוקרטי שהוטל עליו – למלא דו"ח המפליל נער בעבירה של מה בכך – ומתחיל להפוך בינו לבין הממונים עליו בשאלות של אחריות מקצועית ואישית. חובתו הקבועה בתוך מערכת של סדר ושליטה מתנגשת עם צו מצפונו.

ביטויים קטנים של נושאים גדולים

לא הרבה קורה בסרט, אם לנקוט לשון המעטה, אבל מתוך המינימליזם הקיצוני הזה עולה דיון עמוק ונשגב בדבר האופן שבו מונחים מופשטים כמו "מצפון", "חוק" ו"מוסר" מתורגמים לחיי יומיום. כבר כותרתו הדקדוקית-משהו של "שם תואר – משטרה" מצביעה על כך. לשון פירושה כללים סדורים, חוקי אקדמיה נוקשים שיש בהם נכון ולא נכון – ללא מעורבותה של פרשנות אישית.

לעומת זאת, הגיבור פה מבקש להביא את תפיסתו שלו עצמו למושגים הכובלים את עולמו. סצינה ארכנית במיוחד מתרחשת כאשר הוא שב הביתה ומוצא את אשתו שבה וצופה ב-YouTube באיזה שיר אהבה רומני דביק. כריסטי העצבני נדרש לשימוש בשיר באנלוגיות מתקתקות ("מה יהיה הים ללא השמש"). מדוע, הוא תוהה, באוזני הרעיה, בלשנית חובבת, לא להגיד את הדברים בצורה ישירה? זו, מצידה, מעירה לו על טעות לשונית שמופיעה בדו"ח שלו.

רומניה. יש גם שוטרים, לא רק גנבים

מילים ומשמעותן, הפשטה וקונקרטיזציה, פרשנות ופשטות – כל אלה מתממשים בסצינה המופלאה הזו שמכילה כבקליפת אגוז את מהות הסרט כולו.

שם תואר לפני משפט

"שם תואר – משטרה" עוסק, כמתבקש מכותרתו, במשטרה כמאפיין של מצב, מחשבה ומקום. האם ניתן להתנער, להשתחרר, מסדר המשטר הישן, הטוטאליטרי, לטובת אלטרנטיבה המבכרת את מצפונו של הפרט? וכיצד, בסיכומו של דבר, יכולה המערכת הבירוקרטית לדכא את המחשבה האינדיבידואלית? להעדיף את ההגדרה המילונית היבשה שנכפית על האינטרפרטציה האישית, זו המטעינה את המושגים הערטילאיים הללו בפנים, זהות, רגש ונסיבות ייחודיות.

זהו סרט על הפער בין הגדרה ופרשנות, על מילים גדולות ויישומן בחיי היומיום, על מילוי חובת התפקיד מול ספקנות הקול הפנימי,

ואולי גם על הדרך שעל רומניה לבחור בה. בהתאם, הסרט נצמד אך ורק לפרספקטיבה של כריסטי, שכן ההתלבטות בסוגיות השונות היא שלו, ושלו בלבד.

פורומבויו סוגר את גיבורו העגמומי בשוטים מתמשכים, כמעט סטאטיים (אחד מסימני ההיכר החזותיים של הקולנוע הרומני החדש – ע"ע "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים"), ומתעכב על פרטים בנאליים ותהליכים בירוקרטים שמגדירים את עולמו. הכל בשפה הקולנועית של הסרט הנפלא הזה חותר לצמצום ולפשטות. אבל כמו ביצירות חכמות באמת, מתוך הכמעט לא-כלום הזה עולה וצומחת אמת אנושית גדולה.