סרט מבדר במשקל נוצה

"פייטר" הוא עוד אחת מאותן מעשיות סינדרלה שנדרשות לזירת האיגרוף על מנת לגולל את סיפור הלוזר-שזוכה-בכל החבוט; ואם התוצאה מוצלחת יחסית, הרי זה בזכות עבודתם של השחקנים המרכזיים בו.  

סרטו של דיוויד או. ראסל ("שלושה מלכים", "אני אוהב האקביז") מבוסס על סיפורו האמיתי של "אייריש" מיקי וורד, מתאגרף מהעיר לוול, מסצ'וסטס, שחוזר לזירה אחרי פסק זמן ממושך וקוטף את אליפות העולם במשקל מעורב-קל.

אנו פוגשים לראשונה בוורד (מארק וולברג, שגם נטל חלק בהפקת הסרט) כאשר הוא עובד בסלילת כבישים. אחיו למחצה, דיקי אקלונד (כריסטיאן בייל), בעצמו מתאגרף עבר, שגופו הכחוש, עיניו הפעורות והליכתו המשונה נוסח סרטים מצוירים הן זכר לימים שהיה מכור לקראק, משכנע אותו לשוב ולחבוש את כפפות האיגרוף.  

וולברג על החבלים ב"פייטר"

מכאן מתחיל אותו סיפור שגרתי של כמעט הפסד וניצחון. שיאו בקרב מכריע מול המתאגרף הבריטי שיי נירי, שהעובדה שהוא עתיד להיות היריב הקשוח והמר ביותר מסומנת על ידי גסותו וסירובו ללחוץ את ידו של מיקי לפני הקרב. וורד הוא מתאגרף מעולם האגדות של "רוקי" יותר מאשר מהעולם הפסימי והמחוספס של סרטי האיגרוף, שהגיחו מהוליווד בשנות ה-40 וה-50 ("אלימות בשכונות העוני", "The Set-Up", "גוף ונשמה").

אייריש קרים

במקביל עוקב "פייטר" אחר אקלונד, שמצטלם לסרט תיעודי של רשת HBO. דיקי הוא פנטזיונר מקסים, שמבקש לממש דרך אחיו הצעיר את תהילת העבר שלו,

זו שבזכותה הוענק לו הכינוי "גאוות לוול".

ובעוד דיקי משוכנע כי הסרט יעסוק בקריירה המקצועית שלו ובקרב הדרמטי שניהל מול המתאגרף השחור, שוגר ריי לאונרד, עניינו של הסרט למעשה בהתמכרותו ההרסנית לסמים (הסרט, “High on Crack Street: Lost Lives in Lowell”, ששודר ב-1995, מתמקד בשלושה ג'אנקיז תושבי לוול, שדיקי הוא אחד מהם).

הבחירה שלא להעמיד במרכז הסרט את האיש הזה דווקא מעידה על שאיפתו של "פייטר" ללכת בדרכים בטוחות וממוסחרות יותר. שכן המתאגרף ההוליוודי כבר מזמן אינו הדמות הטרגית, שאפיינה אותו בסרטים הקלאסיים שהוזכרו לעיל, וההעדפה היא כאמור סיפורים של הצלחה מאשר כרוניקות של כישלון.

וולברג ובייל. איכויות משחק בזירה

יתר על כן. דמותו של מיקי וורד, לפחות כפי שהיא מתוארת בסרט, פשוט אינה מעניינת במיוחד. אמנם הופעתו הצנועה והאותנטית של וולברג ראויה בהחלט להערכה, והוא משכנע מאוד גם בזירה, אבל דבר בדמות האפרורית שהוא מגלם לא לוכד את תשומת לבנו. התוצאה היא, שהדמויות הסובבות אותו מאפילות עליו בנוכחותן.

כאלה הם אמו הקשוחה בעלת הפה המלוכלך של מיקי (השחקנית הנפלאה מליסה ליאו, “נהר קפוא"), ובעיקר אקלונד, המשמש כמאמנו. בייל, במפגן משחק ססגוני ווירטואוזי, מינוס מספר קילוגרמים נכבד שהשיל גם הפעם ממשקלו לצרכי המראה השדוף (ע"ע "המכונאי"), רושם בסרט זה מועמדות בטוחה לאוסקר. אם אפשר כבר להתחיל בהימורים, תהייה גם זכייה בצדה.

מחוץ לזירה

"פייטר" מדגיש אמנם את הסביבה הסוציו-אקונומית של "ווייט טראש" האמריקאי, שבתוכה מתנהל סיפורו של וורד. אך הסרט, שצולם בחלקו בעיר לוול עצמה - עיר מעמד הפועלים שממנה הגיחו, בין היתר, ג'ק קרואק, בטי דיוויס ואולימפיה דוקאקיס - נמנע רוב הזמן מתיאור מחוספס וקודר של המציאות המתוארת בו לטובת דימוי צבעוני, משעשע, חם ואסקפיסטי למדי (שבע אחיותיו המצועצעות של וורד נראות בכלל כאילו יצאו מסרט של ג'ון ווטרס).

וולברג. תפקיד צנוע ואותנטי

את הפן הרומנטי מספקת לסרט ברמנית מקומית (איימי אדמס, שחורגת מגלריית הדמויות הבתוליות שלה), שמערכת היחסים שלה עם מיקי נדמית, שוב,

מתקתקה ומושלמת מדי, כמו גם המשפחה הלא מתפקדת שסובבת אותו.

"פייטר" עמוס קלישאות של סרטי איגרוף, אבל בלי הפאתוס הסוחף של "רוקי" או הנפח הטרגי של "השור הזועם" (על קטעי הקרבות בזירה המסוגננים והמופתיים שלו), ואף ללא דמות מרכזית בעלת נוכחות של ממש (ע"ע "המתאבק", שהבמאי שלו, דארן ארונופסקי, חתום כמפיק בפועל של הסרט הזה).

התוצאה מבדרת ומהנה, גם אם לא מלהיבה במיוחד. וכאשר על רקע כותרות הסיום מרצדים קטעים תיעודיים שבהם מצולמים האחים המאושרים כפי שהם "במציאות" - אתה לא יכול להתעלם מכך, שמדובר בעוד קלישאה שכזו.