מלנכולי על הגג

המוות והחזרה הסימבולית מהמתים נוכחים רבות בסרטיו של קלינט איסטווד ומזוהים עם דמותו הקולנועית. למין "עיר ושמה גיהינום" (1973) ועד "גראן טורינו" (2008), הוא היה הרוכב הבודד, הנוקם, האיש ללא שם - דמויות ארכיטיפיות שהמוות העניק להן את המימד המיתי שלהם.

אין זה מפתיע לפיכך, שבסרטו החדש "מכאן והלאה" ("Hereafter”) איסטווד בוחר במגע ישיר עם המוות. או, ליתר דיוק, בחיים שאחרי. לזכותו ייאמר, שהתוצאה איננה עוד קשקוש ניו אייג'י, אלא יצירה שקטה, נוגה ומלנכולית, שעוסקת באנשים המתמודדים עם החוויה הטראומטית של כמעט-מוות ואובדן.

יתר על כן, יש ב"מכאן והלאה" משהו שונה מאוד, באווירה ובקצב, מסרטיו הקודמים של איסטווד. משהו שמזכיר ברוחו את הקולנוע האירופאי, ולא רק משום שחלק ניכר מהסרט מתרחש בצרפת ומתנהל בצרפתית, אלא גם בשל העיצוב המוקפד והאלגנטי לעילא.

הסרט (לפי תסריט מקורי שכתב פיטר מורגן, "המלכה", "פרוסט/ניקסון") מגולל שלושה סיפורים המתרחשים במקביל. בראשון, עיתונאית צרפתייה (ססיל דה פרנס), ששרדה את אסון הצונאמי שהכה בחופי דרום מזרח אסיה בשנת 2004, מתקשה להתגבר על עוצמת החוויה המטאפיזית שחוותה ולחזור לשגרה.

בשני, המתרחש בלונדון, מבקש נער בודד ליצור קשר עם אחיו התאום שנהרג בתאונה מחרידה, ובעצמו ניצל דרך נס מפיגוע הטרור ברכבת התחתית. ואילו הסיפור השלישי מעמיד במרכזו מתקשר עם עולם המתים (מט דיימון המעולה) החש כי הכוח שבידו אינו אלא קללה.

בניסיונותיו של המדיום להעמיק את אחיזתו בעולם החיים, הוא מצטרף לקורס בישול, שם הוא פוגש באישה צעירה (ברייס דאלאס הווארד) שמתאהבת בו. היא מייצגת בעבורו את האופציה לאורח חיים נורמלי, אך הסרט טוען כי שליחות אינה משהו שניתן לברוח ממנו, וכי מתת-העל שהוענקה לו עשויה לשמש גם בסיס לגאולה.

נפגש בעולם הבא

האם יצטלבו שלושת הסיפורים הללו? האם שלושת הגיבורים המיוסרים ייפגשו, ובאיזו דרך? והאם יזכה כל אחד מהם לשלוות הנפש המיוחלת? הסרט כמובן עונה על השאלות הללו, ובדרך לגמרי לא צפויה, ובכך בדיוק אחת ממעלותיו - "מכאן והלאה" מצליח להפתיע ובעיקר לגרום לצופה מעורבות רגשית מלאה בסיפוריהם של גיבוריו, וזאת על אף עיסוקו בנושאים "רוחניים", מהסוג שעלולים לגלוש לגיחוך ולהפרזה מלודרמטית.  

מתכתב עם דיקנס. דיימון עם מקלארן

זוהי עדות נוספת לגדולתו של איסטווד כבמאי, שלא רק מצליח להפתיע עם נושא ששטר הבעלות עליו מופקד בידיו של מ. נייט שמאלן (ע"ע "החוש השישי" ו"בלתי שביר"), אלא גם מטפל בו בתבונה ורגישות. אפילו האפקטים הדיגיטליים בסצינת הצונאמי האדיר, שפותחת את הסרט אינם גולשים לספקטקולאריות וולגרית, והסצינה יותר "מסמנת" את החוויה הטראומטית מאשר מתענגת עליה.

גם הסיפור הלונדוני משכיל להתעלות אל מעבר למלודרמה הנדושה, בין היתר בזכות הופעתם הנוגעת ללב של התאומים הזהים ג'ורג' ופרנקי מקלארן. זהו סיפור בעל איכויות המזכירות את יצירותיו של צ'ארלס דיקנס (שהוא גם הסופר הנערץ על הדמות, שמגלם דיימון בסרט), והוא כולל משפחה לא מתפקדת, אובדן, ואודיסיאה של נער צעיר נוסח "אוליבר טוויסט" בין נוכלים, מעמידי פנים, משפחה אומנת, וחיפוש אחר חיים חדשים.

ניתוח לאחר המוות

"מכאן והלאה" חותך בין הסיפורים השונים, לא רק כדי להשוות בין גורלן של הדמויות בהן, אלא גם כדי להדגיש את חסרונן כל אחת בחיי האחרת, כמו גם את האופציה של גאולה שכל אחת מהן מספקת. זהו סרט על אנשים הסובלים מפוסט טראומה, מהחוויה של המגע הישיר עם המוות, ומחפשים נואשות אחר שלוות נפש ופיוס בין ה"כאן" וה"שם".

דיימון ודה פראנס. מפגשים מהסוג השלישי

ושוב, רק במאי מיומן ואינטליגנטי כמו איסטווד מסוגל לגעת בנושאים האלה ולצאת מהם בשלום. עד כדי כך, שגם האור הלבן עליו יודעים לספר מי שהיו שם לרגע וחזרו,

והפיגורות המטושטשות שבתוכו אינם נתפסים דרך פלא כמגוחכים כלל ועיקר כאשר הם מוצגים פה.

סרטו של איסטווד מנסה לשקף את החיים במציאות פוסט-טראומטית שהולכת ומתערערת, ובמובן הזה זהו אחד הסרטים המייצגים של ראשית המאה ה-21. תקופה שבה חוויית האובדן והאיום הקיומי היא המקשרת בין בני אדם במקומות שונים על פני כדור הארץ.

לא הכל עובד בסרט הזה, שלעיתים כורע תחת עומס המלנכוליות שמכתיבים לו שלושת סיפורי הגאולה, אבל קשה שלא להתרגש מהדרך רבת החסד, שבה איסטווד מטפל בבני אדם מן השורה, שחוו טראומה ומחפשים להם מעט שלווה.