צרעה ללא עוקץ
הסרט "הצרעה הירוקה" הוא עיבוד להרפתקאות הסופר-הירו משנות ה-30, אבל העדר אלמנט האימה הופך אותו לקומדיית סלפסטיק משעשעת לפרקים. רוצים מתח? המתינו לספיידרמן
באחת הסצינות הראשונות ב"צרעה הירוקה" ("The Green Hornet"), בה אנחנו מתוודעים לראשונה לנבל בשם בנג'מין צ'ודנופסקי, פונה אליו בחור חלקלק, כוכב עולה בשמיים האפלים של העולם התחתון בלוס אנג'לס. "אתה לא סקסי ואתה לא מפחיד", מזלזל בו החוצפן. מובן שתוך שניות נקטלים הוא ומאבטחיו על ידי המאפיונר צנוע הממדים, בעל המבטא הרוסי. אבל התהייה הזאת ממשיכה להדהד עד סוף הסרט, ולא רק כבדיחה עצמית.
נעזוב לרגע עד כמה הסצינה המכוננת הזו מופרכת (לא צריך להיות איציק אברג'יל כדי לדעת שכשראש ארגון פשע מגיע לבקר אותך במשרדך לבוש חליפה ואוחז במזוודה, יש לכל הפחות לעשות עליו חיפוש). הרושם הראשוני הוא שצ'ודנופסקי (בגילומו של כריסטוף וולץ האוסטרי, "ממזרים חסרי כבוד") הוא באמת לא דמות מאיימת במיוחד - לא מספיק כדי לייצר בדל של מתח בסרט.
זוהי הבעיה העיקרית של "הצרעה הירוקה". אמנם העיבוד הקולנועי לתסכית הרדיו משנות ה-30 לא התיימר מלכתחילה להיות סרט אימה, או אפילו מותחן פעולה, אולם הקלילות הבלתי מוסברת שבה מתקבל מלך פושעי אל.איי מעקרת מלכתחילה את אלמנט המתח של הסרט. ובלי מתח, קשה להחזיק סרט של גיבורי-על. גם אם הוא משעשע לפרקים.
מה מסתתר מאחורי המסכה?
נראה שיוצרי הסרט - הבמאי מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול", "מדעי החלום") והתסריטאים סת' רוגן ואוואן גולדברג - לא החליטו מה הם רוצים לעשות עם דמותו של גיבור העל המסתורי, שנלחם שבעזרת שותפו ומכונית הפלאים שלהם בארגוני הפשע העירוניים. האם זהו סרט הרפתקאות, או קומדיה? ובכן התוצאה הסופית אומרת, לא זה ולא זה.
רוגן וצ'או. פיצוצים וצחקוקים
בסרטו של גונדרי, אנו מתוודעים לבריט ריד (רוגן), פלייבוי הולל שהתייתם מאביו הנוקשה, שהיה בעליו של עיתון מוביל. הפינוקים הקטנים של החיים, אליהם התרגל כבטלן חסר תודעה חברתית, הביאו אותו למפגש מקרי עם המכונאי הסיני של אביו, קייטו (לי השם דווקא נשמע יפני), שמתגלה ככלבויניק מוכשר במיוחד ולוחם קונג פו מהוקצע.
השעמום קושר את ריד וקייטו (בגילומו של ג'יי צ'או) לחברות קרובה והוא גם מקור היוזמה לצאת אל הרחובות, תחילה כממזרים בחיפוש אחר ריגושים, ובהמשך כגיבורי על מכווני מטרה, ולבער את הפשיעה המשתוללת בהם. וכך, חמושים במכונית רב-תכליתית, המכונה "היפהפיה השחורה" ("Black Beauty"), הם מתחילים להציק לבריונים, סוחרי הסמים והאנסים של העיר.
כדי להאדיר את תהודת מעשיהם בציבור, ריד מנצל את קשריו במערכת העיתון שבבעלותו ודורש לפרסם בגדול את מעללי "הצרעה הירוקה" - כינוי שהמציא דווקא שותפו. בעזרת המזכירה האינטליגנטית (בגילומה של קמרון דיאז) הם הופכים לאיום הרציני ביותר על כנופיות אל.איי, ובראשם צ'ודנופסקי, שנחוש לחסל את הבריונים החדשים בשכונה.
רוגן ודיאז. לפעמים גם במשרד
הבעיה היא שברור לכולם מראש, שלמרות החובבנות הפושעת של השניים, אין סיכוי שהוא יצליח. הוא לא מפחיד מספיק, זוכרים?
דבש זה לדבורים
כך הופכת העלילה מסרט הרפתקאות לקומדיית סלפסטיק. ואם נותר למישהו ספק, רוגן מפריך אותו. הקומיקאי יוצק לתפקיד הסופר-הירו את "סופרבאד" ו"הדייט שתקע אותי" - כלומר, שחצנות, חוסר מודעות ושלומיאליות - הסיבות האמיתיות לכך שהצרעה הירוקה צריך לעטות מסיכה. אוי לבושה. כך לעולם לא יתקבל למסדר של באטמן ורובין, ספיידרמן, סופרמן והאחרים.
בריט ריד הוא אנטי-פרוטגוניסט, ממש כמו שצ'ודנופסקי הוא אנטי-נמסיס. כמו שקשה להאמין שהבחור קטן הממדים וחסר הכריזמה שלפנינו מצליח להטיל אימה על הקשוחים שבפושעי לוס אנג'לס, כך מתקשה רוגן לשכנע שהצרעה הירוקה הוא הגיבור שיציל אותנו מפניו. ההיפוך הזה משמש מצע פורה ללא מעט מצבים קומיים, וחלקם אפילו עובדים.
קייטו וריד. מי אוחז בהגה?
הכח שעומד מאחורי האקשן ב"צרעה הירוקה" הוא דווקא שותפו הצנוע קייטו, שנוכחותו בתסכית הרדיו והקומיקס של שנות ה-30 וה-40 היתה טוויסט נועז באמריקה שונאת היפנים. היום הוא דווקא מתקבל בחיבוק הדב של רוגן (וכך גם גונדרי הצרפתי, שהמבע המקורי שלו קצת נבלע בהמולה), אולם הרתיעה האמריקנית מזרים לא נעלמה, ובסרט היא המקור לניחוח האימה היחיד שנודף מצ'ודנובסקי - שם עם ריח של וודקה ובורשט.
לא פחות מהאקשן, קייטו גם מחולל את עלילת המשנה המעניינת יותר מזו המרכזית: סיפורו של הסיידקיק שנדרש לשבת במושב האחורי (ועוד בלי הבחורה שהוא אוהב), למרות שהוא בעצם זה שנוהג ברכב. כי אם השעמום הנהתנתי הוא זה שהניע את הצמד, התהילה היא זו שמאיימת לפרק אותו. בדיוק ההפך מהסרט, שנברא מתהילת הסופר הירו הנועז ונוטה להתפוגג לתוך השעמום הנהנתני שלכם. כמו צ'ודנופסקי, לא סקסי ולא מפחיד.
