הרבה מעבר לשחור ולבן

"הברבור השחור" ("Black Swan") נע במיומנות בין הממדים הדרמטיים וההיסטריים. בין תיעוד מחוספס של פעולות ריקוד לצלילה לתוך הזיותיה של נפש מיוסרת. בין קרקס שלם של דמויות מוקצנות והופעתה המרשימה של נטלי פורטמן בתפקיד הראשי כבלרינה ששפיותה מתערערת. הסרט, כמו הגיבורה, מנסה לשמור על מרכז הכובד בעודו מסתחרר בפירואט וירטואוזי.

• הצטרפו לעמוד של ynet בפייסבוק
  

חובבי בלט נוקדנים יעלו הסתייגויות מדחיסת כל הסממנים הקיצוניים המזוהים עם עולם הבלט לסרט אחד, או מכישורי הריקוד המרשימים, אך הלא מקצועיים של פורטמן. ביקורת זו אינה צריכה להעיב על ההכרה בהצלחתו של הבמאי דארן ארונופסקי להפוך את עולם המחול ובעיקר את פעולת הריקוד לפנטזמגוריה קולנועית רבת עוצמה.

נטלי פורטמן עושה את תפקיד חייה, עליו תזכה באופן ודאי באוסקר (וכבר זכתה בגלובוס הזהב), כרקדנית הבלט נינה.

עם פרישתה הכפויה של הפרימה-בלרינה בת' (וינונה ריידר) מלהקת הבלט הניו-יורקית שאליה גם נינה משתייכת, בוחר בה תומא לרואה (וינסנט קאסל), הכוריאוגרף ומנהל הלהקה, ליורשת המיועדת לככב בהפקה חדשה של "אגם ברבורים".

תפקיד זה, המהווה את פסגת השאיפות המקצועיות ואת האתגר הפיזי האולטימטיבי של רקדנית בלט, מושתת על פיצול בין שתי דמויות נשיות קוטביות - ברבור לבן וברבור שחור. שתי דמויות המגולמות, לא אחת, על ידי אותה רקדנית.

יש לה כנפיים

הברבור הלבן מתאים ככפפה ליד לנינה – הילדה הטובה, התלמידה השקדנית המקפידה על אימונים אינטנסיביים. הניסיון המיני שלה, במידה והוא כלל קיים, מוגבל ביותר. תכונות אלו מאפיינות לא רק את נינה, אלא מהוות גם מרכיב דומיננטי בפרסונה הקולנועית והציבורית של פורטמן. הילדה הטובה של הוליווד, שמצליחה לנהל באופן מושלם ומוקפד את חייה – בין קריירה הוליוודית משגשת, ללימודים אקדמיים תוך הימנעות מסקנדלים סנסציוניים בחייה האישיים.

ומה עם הברבור השחור? כיצד נינה/פורטמן תמצא בתוכה את הממד האפל שיאפשר לה לבטא את המיניות המתפרצת, האפלה, של הדמות הנשית המפתה והמסוכנת? נינה חיה תחת שליטת אם גרוטסקית (ברברה הרשי), רקדנית עבר שטורחת להבהיר לבתה כי הקריבה את הקריירה שלה למענה.

חדר השינה הגדוש בובות פרווה מעיד על התפתחות פסיכו-מינית מושהת. ההזדמנות שלה להתפתח מבחינה מקצועית יוצרת לחץ אדיר וסימני ההתפרקות הנפשית, התפרצויות היסטריות של חרדה מינית, מתחילים להופיע.

שני גורמים חיצונים מקצינים את הלחץ על נינה השברירית. הכוריאוגרף, הידוע כמי שמנהל יחסים אינטימיים עם הרקדניות הבכירות שלו, נוקט מהלכים מפוקפקים בכדי לשחרר מנינה את מיניותה המודחקת. מערערת מכך היא הצטרפותה של לילי (מילה קוניס), ללהקת המחול, רקדנית המפגינה את הפראיות והמיניות החסרים בנינה. על גבה מקועקעות כנפי ברבור כך שקשה לפספס את היותה גילום של הברבור השחור המאיים, אך גם משלים את הברבור הלבן של נינה.

במאי סדרתי

ארונופסקי תמיד הצטיין ביצירת דימויים קולעים לתיאור התהליכים האובססיביים אליהם נשאבים גיבורי סרטיו. כהמשך לסרטו האחרון "המתאבק", גם כאן מודגש הממד הפיזי האינטנסיבי, הגוף המגיע לנקודת המאמץ האולטימטיבית, המתעקם, הנפגע, המדמם. אך יש כאן גם ממד נפשי, אקספרסיבי, מסויט, המפרק את המציאות ומניע את דימוי הגוף ממחוזות ריאליסטים ל-Body Horror.

קוניס כנפש התאומה של פורטמן ב"ברבור שחור"

לתנועה זו תורמת גם עבודת הצילום הנעה בין הריאליזם המחוספס של שגרת האימונים המצולמת ב-16 מ"מ, לצילום דיגיטלי של המופע ורגעי האימה. הנעת מצלמה וירטואוזית (שיתוף הפעולה הקבוע עם הצלם המצוין מת'יו ליבטיק) הופכת את המצלמה לפרטנר העיקרי איתו רוקדת פורטמן. ברמת הדימוי הבודד, בולט השימוש בדימויים מסוגננים של השתקפויות והכפלות המבטאים את התמות בהן עוסק הסרט.

"ברבור שחור" מכיל מארג דחוס, רב שכבתי, של מוטיבים עלילתיים קיצוניים שמהדהדים לסרטים רבים שבהם דמות נשית נמצאת במאבק. בין אם זה המאבק כנגד האובססיה לרקוד,

המשתלטת על רקדנית הבלט ("הנעלים האדומות" הקלאסי של מייקל פאואל ואמריק פרסבורגר מ-1948), המאבק היצרי וההומו-ארוטי בין רקדנית בכירה ליריבה צעירה המנסה לתפוס את מקומה ("נערות שעשועים" המבריק של פול ורהובן),

המוטיב של האם המפלצתית המנסה לשלוט על חיי בתה המעורערת ("קארי" של בריאן דה-פלמה, ו"אמא יקרה", של פרנק פרי), שלא לדבר על סרטי התפרקות הנפשית של אישה צעירה ("הרתיעה" של רומן פולנסקי).

כפי שקל להתרשם, אלו אינם סרטים המזוהים עם מושגים של איפוק ועידון, וחלקם אף נתפס, בחוסר צדק, כטראש קולנועי ירוד. ארונופסקי מנסה לדחוס את כל המוטיבים הללו לסרט אחד, ועדיין לשמור על מידה מספקת של איזון אשר ימנע את קריסת הסרט למופרכות – אתגר משמעותי שהעמידה בו הופכת את "הברבור השחור" להישג מרשים.