כישוף כושל

בימי הביניים, בעולם מוכה במגפה השחורה, מסתובב אביר שלחם במסעות הצלב וכעת התפקח. אינגמר ברגמן פיתח מנקודת מוצא זו את "החותם השביעי" (1957), אחת מיצירות המופת של הקולנוע המודרני. ומה מוציא ממנה דומיניק סנה, הבימאי המהולל של "עקיצה בשישים שניות" (2000)? סרט חף מכל רעיון, מחשבה עניין או ערך.

כל מי שעיניו בראשו יכול לראות את סימני האזהרה מרחוק. "עונת המכשפה" ("Season Of The Witch") עולה למסכים בחודש שאריות מובהק (ינואר) ומככב בו ניקולס קייג' (ששיחק גם ב"עקיצה") - שחקן שפעם נהג לקרוא תסריטים והיום מסתפק בקריאת הסכומים על הצ'קים אותם הוא מקבל.

אם אלו לא סימני אזהרה מספקים, דמיינו את קייג' כאביר בימי הביניים. אם זה מסתדר לכם בראש, אז יכול להיות שאתם משתייכים למתי המעט שיוכלו להפיק מידה מסוימת של הנאה מסרט זה.

זהירות, מכשפות

במחצית הראשונה של המאה ה- 14, ביימן (קייג') וחברו הטוב פלסון (רון פרלמן), חיים את החיים הפרועים כאבירים במסעות הצלב. נלחמים ביום, בלילה, בקיץ ובחורף, ובערב מורידים משקאות על חשבון מי שהרג פחות כופרים בקרב האחרון. צחוקים. אבל ברצינות. מתים אנשים ואפילו ילדים ונשים צעירות. ואכן אחר תריסר שנות קטל, לפתע מבין ביימן שבשליחות הכנסייה הם מבצעים הרג בלתי מובחן, הכרה מטלטלת שגורמת לצמד החברים לערוק.

בנדודיהם הם מגיעים לעיר שהוכתה במגפה השחורה. האם יש קשר בין המגפה לכך שכמאה שנים קודם לכן הומתה בעיר זו מכשפה, שהטילה קללה על הכומר? זה אף פעם לא לגמרי מוסבר, אך מה שברור הוא שבחשכת ימי הביניים, כפי שהיא מוצגת בסרט, אכן היו מכשפות והן אכן היו מסוכנות. התסריטאי בראגי פ. צ'וט ראוי לשבח על הגישה המקורית בה בחר.

פרלמן. עזר כנגדו

המקובל בסרטים שעוסקים בהאשמת נשים בכישוף ובהריגתן ("יום הזעם" של קארל תיאודור דרייר מ- 1943, או העיבודים ל"ציד המכשפות" של ארתור מילר) הוא להוקיע אקטים ברברים אלו ולהשתמש בהם כדי לבקר דיכוי חברתי או פוליטי ובאופן ספציפי דיכוי כנגד נשים.

הלקח ש"עונת המכשפה" מציע לצופים הוא שאחד האסונות הנוראים בהיסטוריה האנושית נובע מכך שלא המיתו מספיק מכשפות. גם אם יש בסרט אלמנטים על טבעיים, המכלול אינו רחוק מספיק מעולם המציאות ולכן הגישה בה בחרו יוצרי הסרט מעוררת אי נוחות.

ביימן ופלסון מזוהים כעריקים, ומוצעת להם אפשרות לחמוק מעונש המוות. החשמן מוכה הדבר (כריסטופר לי) פוקד עליהם לצאת למסע עם אישה צעירה (קלייר פוי) הנחשדת כמכשפה שהביאה איתה את המחלה. היעד הוא מנזר מרוחק שבו, ואך ורק בו, ישנו ספר פלאים שבו נמצא הטקסט שיאפשר לשבור את הקללה עם המתת המכשפה, ולעצור את המגיפה.

פוי, קלייר פוי. מכשפ'לה רעה

המתה של המכשפה לפני כן תאפשר למגיפה להמשיך ולהשתולל, ולכן גם אם במהלך הדרך היא מפעילה את כשפיה הארורים, וגם אם חלק מהיוצאים למסע ימצאו את מותם במיתות משונות, הרי שאסור להמיתה. בשלב די מוקדם של המסע עולה השאלה האם לא היה קל יותר לשלוח מישהו להביא את הספר מאשר לצאת לדרך עם מכשפה עצבנית?

העונה הלא חכמה

אל ביימן ופלסון נלוות עוד כמה דמויות, שמחלקם נפרד במיתות משונות לפני ההגעה אל היעד: דבלזאק (סטיבן קמפבל מור) כומר צעיר, ספק פנאט, אבל על פי ההיגיון של הסרט, מוצדק בקיצוניותו; האביר אקהרט (אולריך תומסן) שמות הבת שלו במגפה הפך אותו לפגיע לתעלוליה של המכשפה, הגמאר (סטיבן גראהם) הנוכל שאמור להיות מורה הדרך ו-קיי (רוברט שיהן), נער צעיר שרוצה להיות אביר כאביו.

כדרמה רצינית, עם דמויות שאומרות טקסט שצריך להקשיב לו, ועם איזושהי אמירה, הסרט דל ומעורר אי נוחות.

כסרט הרפתקאות עם שני לוחמים שהקשר ביניהם עומד במרכז, הסרט אינו מצליח לסחוף מכיוון שהטקסטים המעודכנים מדי בפיותיהם של הדמויות מופרכים, הקשר ביניהם משורטט ברישול. תנועת הסרט לעבר פאתוס הרואי בחלקו האחרון מגוחכת.

כסרט פנטזיה ואימה עם אירועים על טבעיים הסרט משעמם. הוא מתנהל בעצלתיים ורק לקראת סופו העניינים מתחילים לזוז אבל גם אז זה מעט מדי, מאוחר מדי ועם יותר מדי גרפיקה ממוחשבת ירודה. "עונת המכשפה" מתקשה להחליט איזה סוג של סרט הוא רוצה להיות, אבל מצליח בינתיים להיכשל בכל החזיתות.