מזרחון ספגטי

עד כמה יכול סרט להיות מגוחך ובכל זאת נטול הומור? עד כמה יכול סרט להעז להציג שילובים בלתי סבירים של דמויות ותרבויות ועדיין להיות נדוש? עד כמה יכול סרט להיות צבעוני ומסוגנן ועדיין להשרות בעיקר תחושת שעמום ומחנק? "דרכו של לוחם" ("The Warrior’s Way)" - סרט שהאטרקציה המרכזית שלו היא קרב בין קאובויים, נינג'ות סיניות וליצני קרקס, הוא מקום טוב לחפש בו תשובה לשאלות אלו.

קולנוע של שעטנז סגנוני וז'אנרי הוא קלישאה שחוקה בעידן הפוסט מודרני. לא רק בין "גבוה" ו"נמוך" אלא גם בין "מזרח" ו"מערב". שילובים אלו נעשים בדרגות שונות של הבלטה. בסרט אומנויות הלחימה האמריקאי-טאיוואני "נמר דרקון", הטמיע הבמאי אנג לי קונפליקטים, שנדמה כי נלקחו היישר מספריה של ג'ין אוסטן. ב"מטריקס" שימש המרחב הוירטואלי של הסימולציה כזירה המחברת בין האסתטיקה של מדע בדיוני באנימה יפני לסרטי אומנויות הלחימה סיניים.

ב"קיל ביל" שונותם של מקורות ההשפעה הוחצנה עוד יותר. המעבר בין פרקיו של הסרט, בין המפגשים השונים של הכלה עם אויביה, היווה גם נקודת מעבר בין ז'אנרים של מזרח ומערב: מסרטי סמוראים וסרטי אומנויות לחימה סיניים, ועד ז'אנרים מערביים כמו בלאקספלויטיישן ומערבוני ספגטי.

מערבון נודלס

ב"דרכו של לוחם" החיבור בין הז'אנרים רחוק מלהיות מתוחכם או מוצלח כמו בסרטים אלו. זוהי עבודתו הראשונה של הבמאי סנגמו לי, אשר נולד וגדל בדרום קוריאה אך רכש את השכלתו הקולנועית בארצות הברית. לי מסתפק בזריקת הדמויות לזירה אחת, מתוך כוונה לרגש את הצופים מעצם נוכחותם הבלתי סבירה בצוותא, ומעצם הסקרנות, אשר לא ידענו על קיומה, לראות קאובויים ונינג'ות נלחמים אלו באלו. שלא לדבר על הליצנים.

ממזרח אסיה למערב ארצות הברית

יאנג (כוכב הקולנוע הדרום קוריאני ג'אנג דונג גאן), פועל בשליחות השבט שלו בעודו מחסל את מיטב לוחמי השבט היריב. השלמת המשימה הופכת אותו בתחילת הסרט ל"לוחם החרבות הטוב בעולם" (כפי שמצהירה הכותרת המגוחכת במתכוון המודבקת לתמונתו ברגע ההכתרה). אך יאנג הופך להיות האויב של השבט אשר שלח אותו למשימת הקטל.

זאת בגלל שאינו מצליח להרוג את הנצר האחרון לשבט היריב, תינוקת קטנה ותפוחת לחיים. תוך כדי שיסוף גרונם של כמה "חלילים עצובים" (כינויין של הנינג'ות הסיניות) שהשתייכו עד לפני רגע לשבט שלו, הוא לוקח את התינוקת בזרועותיו ויוצא למסע המוביל אותו, בחלוף שניות ספורות, לעיירה לוד (הגרסה האמריקנית - Lode) במערב הפרוע האמריקאי. הבתים בעיירה הם אוסף חורבות מטות ליפול, והתושבים המעטים עניים מרודים.

אנשי הקרקס שקבעו, מסיבות בלתי ברורות, את משכנם בעיירה מהווים חלק לא מבוטל מכלל תושביה. צילו של גלגל ענק מוטל על רחובותיה הספורים - שיהיה לנינג'ות הסיניות על מה לטפס כשהן יבואו לסגור את החשבון עם הגיבור.

מי נגד מי ולמה? "דרכו של לוחם"

מתברר כי החבר הסיני שאמור להתגורר בעיירה מת, אך יאנג אינו אומר נואש. הוא לוקח לידיו את עסקי המכבסה של המנוח, ומגלה מחדש את אנושיותו – מאפסן את חרבו, מגדל פרחים צבעונים והופך לאב מאמץ לתינוקת החייכנית. בין תושבי העיירה מרוטי המראה נמצאת גם יפיפייה בודדת - לין (קייט בוסוורת'), מטילת סכינים אדומת שיער החולמת על נקמה בקולונל (דני יוסטון), אשר ניסה לאנוס אותה בילדותה והיא, בתמורה, צילקה את פניו.

חי על חרבו

כישורי הלחימה של יאנג והצורך העלילתי במניע רומנטי יהפכו אותו למדריך שלה. לעיירה יש גם שתיין מקומי - רון (ג'פרי ראש), שכנהוג בקלישאות המערבון, היה בעברו אקדוחן מהמעלה הראשונה. ראש אולי נהנה מהתפקיד המחייב אותו, בין השאר, לחשוף את ישבנו בפני הקהל, אך ג'ין ויילדר עשה את התפקיד הזה טוב יותר ב"אוכפים לוהטים".

ראש כקלישאה ב"דרכו של לוחם"

העלילה מתקדמת לקראת שני עימותים - עם הקולונל וחבר מרעיו, ועם המאסטר של יאנג, המגיע לנקום בתלמידו לשעבר יחד עם פלוגת "חלילים עצובים".

העימותים האלימים אכן מגיעים ומפגינים רמת אלימות קיצונית, המרוככת בקלישאות של סיגנון יתר. גם האפקטיביות של הדימויים המרשימים שיש פה ושם בסרט נפגעת בגלל דלות האנימציה הממוחשבת, ותחושת המחנק התיאטרלית-דיגיטאלית המאפיינת את עיצוב העיירה והחפצים הנמצאים בה.

השנה הקרובה עומדת לזמן לנו לפחות עוד שני סרטי שעטנז דומים - "קאובויים וחייזרים" של ג'ון פאברו, ו"סאקר פאנץ" של זאק סניידר. יש לקוות כי "דרכו של לוחם" ימשיך לסמן את הרף התחתון גם לאחר יציאתם של שני אלו.