ניסור אחרון ופרידה

לפני הכל, הרשו לי לשבח את מפיצי ארצנו, שמצעידים אותנו בגאון אל המאה ה-21: אחרי מסורת ארוכת שנים במסגרתה סרטי "המסור" יובאו לבתי הקולנוע אצלנו באיחור של קרוב לשנה, הרי שפתאום "המסור 7 בתלת ממד" מגיע אלינו במהירות שיא - חודשיים וחצי בלבד אחרי שפקד את בתי הקולנוע בארצות הברית! אכן, העתיד כבר כאן.

וכעת, לסרט עצמו. מבלי להיכנס לנפתולי העלילות הסבוכות של ששת הסרטים הקודמים, אפשר להסתפק בכך שיש לנו כאן (שוב) רוצח סאדיסט (השוטר מארק הופמן, שהופיע לראשונה בסרט השלישי והפך לממשיך דרכו של ג'יגסו לאורך השנים) ושני קווים עלילתיים, עם הצטלבות מועטה עד זניחה ביניהם: האחד עוסק במצוד של שוטר נוסף, מאט גיבסון, אחר הופמן. השני מלווה את בובי דאגן, לוזר שהפך למיליונר בזכות ספר אוטוביוגרפי לכאורה המתעד על חוויית המבחן שלו אצל ג'יגסו ואת המהפך שזו חוללה בחייו.

קצת קשה להסביר את הרקע העלילתי מעבר לכך, מבלי לקלקל לצופה את הטוויסטים העלילתיים - הדי עלובים, יש לציין, לפחות לעומת הסרטים הראשונים בסדרה. ובכלל, מבחינה תסריטאית זהו אולי אחד הפרקים הפחות משכנעים ומלוכדים שידעה סדרת שוברי הקופות הגדולה של תעשיית סרטי האימה בעשור האחרון. ולמרות כל זה - והעובדה שמרבית המבקרים בארצות מיהרו לסמן את "המסור 7" בתור הקטסטרופה הגדולה ביותר של הז'אנר בשנה האחרונה, והשימוש המיותר עד בלתי מורגש בתלת ממד - יש לנו כאן שעה וחצי של בידור סאדיסטי לא רע בכלל.

"המסור 7". אולי די?

אך למרות הנקודות המסקרנות והעריכה המקצועית והיעילה, קשה להתעלם מתחושת המיצוי שמלווה את הצפייה בסרט השביעי. הג'יגסו עשה את שלו, הג'יגסו יכול ללכת. אולי הגיע הזמן להיפרד, להניח לרוצחים המתחלפים (בערך) ולמכשיריהם הזדוניים ולעבור לסדרת אימה מצליחה חדשה. רק שזו לא תהיה "פעילות על טבעית" המשמימה.