הבן, האח ורוח הבמאי
ב"טטרו" מספר פרנסיס פורד קופולה את סיפורם של שני אחים בצילו של אב מאיים. מעליהם מרחפת תמידית רוחו של הקולנוען הוותיק כפרץ יצירה חופשית או כמטען אישי מן העבר
קשה להיזכר בקריירה קולנועית משונה מזו של פרנסיס פורד קופולה. מי שבשנות ה-70 היה אחד ממלכי "הוליווד החדשה", פרש בשלהי שנות ה-90 למשך כעשור (במהלכו טיפח קריירה בתחום היין), ולפני כארבע שנים חזר כשהוא ממציא את עצמו מחדש כבמאי של סרטים אישיים, הזויים, משוחררים מכל מחויבות מסחרית.
קשה להיזכר בעוד במאי שעל סף גיל 70 (קופולה הוא יליד 1939) מחליט לצאת להרפתקה אמנותית שכזו. קופולה, במילים אחרות, בחר לפנות בשלב זה של הקריירה שלו מן המרכז אל השוליים, בתעשייה שבה המהלך הוא בדרך כלל הפוך (ע"ע עמיתו ובן דורו מרטין סקורסזה). התוצאה מסקרנת ובה בעת קשה לעיכול (הביקורת האמריקאית שחטה את "נעורים ללא נעורים" מ-2007, הסרט הראשון שביים מאז פרישתו - יצירה בעלת פגמים מעניינים במיוחד).
גם סרטו הנוכחי, "טטרו", שנוצר כבר ב-2009, התקבל באיפוק יחסי וזכה להפצה מוגבלת בלבד (בימים אלה משלים קופולה את העבודה על סרטו הבא - מותחן בכיכובם של ואל קילמר, ברוס דרן ואל פנינג, שמופיעה כעת ב"אי שם", סרטה של בתו סופיה, ושהפרטים לגביו נותרים חסויים). עם זאת, הוא מספק עדות חותכת למי שסבור שהפרק העכשווי בקריירה של קופולה מוצא אותו נמרץ, יצירתי ושאפתני מתמיד.
תבכי עליהם ארגנטינה
העלילה מתרחשת בבואנוס איירס, אליה מגיע בני (אלדן ארנרייך המרשים, שמזכיר את ליאונרדו די קפריו הצעיר), נער העובד כמלצר על אוניית פאר, בחיפוש אחר אחיו האובד, אנג'לו (הופעה רבת עוצמה של וינסנט גאלו), המכונה "טטרו", קיצור של שם המשפחה טטרוצ'יני (וכן עגמומי באיטלקית). השניים, בניו, לא מאותה אם, של מנצח בעל שם עולמי (קלאוס מריה ברנדאואר השטני), שסירס את שאיפותיו האמנותיות של בנו הבכור ("יש מקום רק לגאון אחד במשפחה הזו"), והפך אותו לשבר כלי מתוסכל וממורמר.
בני, שמאז ומעולם העריץ את אחיו הבכור, מתקשה להשלים עם הדמות המרוסקת והמיוסרת שמתגלה לנגד עיניו (הסצינה שבה טטרו נראה לראשונה ברגלו השבורה, המייצגת את סירוסו הסימבולי, מנופף בקביו, היא אחת היפות, ויש הרבה מאוד כאלה, בסרט).
גאלו (מימין) וארנרייך. שני אחים ואב מאיים
יחד עם טטרו מתגוררת בבית חברתו המקומית (מריבל ורדו), ששימשה כאחות בבית החולים הפסיכיאטרי בו היה מאושפז, ומטפלת בו עתה באהבה ובמסירות. בני, שנשאר להתגורר עם השניים (למורת רוחו של אחיו), נתקל בטיוטת מחזה שאנג'לו החל לכתוב, ומחליט להשלים אותו כדי לגאול את אחיו הנאנק תחת צילו המאיים של האב.
העיסוק בקשר בין אחים, שהאחד הוא דמות מיתולוגית ו"מי שהיה" והאחר הוא הצעיר שגדל בצילו, מזכיר כמובן את "ראסטי ג'יימס", שבו גילם מיקי רורק את אחיו האופנוען האגדי של הנער העבריין, מאט דילון. אבל הטונים האדיפאליים הדחוסים והאפלים (שמקבלים תפנית מפתיעה בהמשך הסרט), מאפיינים את עבודותיו הגדולות האחרות של קופולה (כך בטרילוגיית "הסנדק" ו"אפוקליפסה עכשיו"). התוצאה על כן היא סרט, שבה בעת מסמן לידה מחודשת של אמן וכן את המשכיות יצירתו.
סרט מהחיים
מתבקש למתוח קווי דמיון אוטוביוגרפיים בין "טטרו" למשפחת קופולה (אביו של פרנסיס, כרמיין, היה מוזיקאי, וקופולה עצמו הכריז במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל קאן כי "דבר מכל זה לא התרחש, אבל הכל אמת"). יתר על כן, "טטרו" הוא התסריט המקורי הראשון שכתב קופולה עצמו מאז "השיחה" מ-1974. אבל נדמה שהתמקדות בשאלה הזו תחטיא את איכויותיו האמיתיות של הסרט.
מה שעובד ב"טטרו" הוא קודם כל התחושה האותנטית של שחרור יצירתי, שמעניקה לסרט ממד הזוי ומוטרף. זה מתחיל בהיבט החזותי, הצילום בשחור-לבן זוהר (עבודה מעוררת התפעמות של הצלם הרומני הצעיר מיכאיי מליימרה הבן), שמשולבים בו קטעי פלשבק בצבע, ושמעניק לעולמו של טטרו איכויות של הזיה סוריאליסטית.
וכך גם ההשפעות הסגנוניות שנעות בווירטואוזיות מקולנוע הוליוודי קלאסי (כולל ציטוט ישיר מ"חופי הכרך"), דרך פליני המוקדם שעבודותיו מהדהדות בכמה סצינות
(ובראשן פסטיבל דרמטי הנערך בפטגוניה שעליו מנצחת מבקרת ספרותית אקסטרווגנטית ששמה, כמה ציני מצדו, לבד - alone, ומגלמת אותה כרמן מאורה הנפלאה הזכורה מסרטיו של אלמודובר) וכלה בסרט הבלט "סיפורי הופמן" של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר מ-1951.
התוצאה היא סרט אופראי מאוד, מרהיב ומרתק, שעל אף פגמיו (אמנותיות היתר שבאה לעיתים על חשבון הרגש) מצליח לסחוף את הצופה אל תוכו. בעיקר נדמה שקופולה חוגג את יכולתו המוחלטת לעשות היום מה ואיך שהוא רוצה, ואם הסרט מרגש, הרי זה קודם כל משום שאתה עד לאופן שבו אחד מגדולי במאי הסרטים של כל הזמנים כמו בורא את עצמו מחדש באמצעות אמנותו.
