המכונאי

כשאתה מחסל מקצועי, אתה צריך ללמוד לנתק את הרגשות שלך מהעבודה. שזה לא מאוד קשה אם אתה ג'ייסון סטטהאם.
שם רשמי
המכונאי
שם לועזי
The Mechanic
סרט מס' 1 בסדרת המכונאי

"במקצוע שלי אתה צריך ללמוד להתנתק מהרגשות שלך. זה הכל עבודה. אין פה מקום לרגש" קריינו לנו במונולוגים פנימיים המון רוצחים שכירים (ספירת מלאי מהשנים האחרונות בלבד: ג'ורג' קלוני ב"האמריקאי", ניקולס קייג' ב"בנגקוק מסוכנת" ופירס ברוסנן ב"מטדור"), רגע לפני שנתנו לרגשות להפריע להם, התאהבו או נקשרו אל בן-חסות צעיר, מה שהוביל תמיד להידרדרות היחסים במקום העבודה ולהרבה יריות.

העלילה של "המכונאי" לא שונה בשום דבר מזו של כל אלה שקדמו לו, מלבד העובדה שהוא נשאר מנותק מכל דבר הדומה לרגש גם אחרי שהוא, יעני, מגלה את האנושיות שלו. אולי זה משום שהמחסל הנ"ל הוא הפעם ג'ייסון סטטהאם, שגילוי רגשות אינו הצד החזק שלו, ובן החסות הוא בן פוסטר, שמתעקש לגלם פסיכופטים בלבד. לסטטהאם אפילו יש זונה שהוא מחבב, מה שנראה כמו תחילת שיחזור העלילה של "האמריקאי", אבל לא – היא נעלמת מהאופק תוך שתי סצינות בלי שיהיה לה שום תפקיד בעלילה חוץ מלהיות יפה ולהעשיר את הסרט בסצינת סקס מזורזת. סטטהאם המחסל הותיק מעביר את פוסטר הצעיר שיעורים בחיסול, מה שמזכיר לרגע את "ליאון" – אבל כעבור חמש דקות מתברר שלפוסטר אין שום בעיה עם הדרישה לחסל ללא רחמים, למעשה הוא נהנה מזה, והסרט ממשיך הלאה לחיסול של אנשים בסיטונאות, בלי שום דילמה מוסרית משום סוג. בכלל, הסרט לגמרי נטול כל קונספט של מוסר. חסר הרגש מלמד את חסר הרגש לחסל חסרי רגש אחרים, ובסרט לא נשארת אף דמות שמתקרבת להיות סימפטית. בסוף כולם ירו אחד בשני, ומדהים כמה שלא היה אכפת לי מי יחיה ומי ימות.

הבמאי סיימון ווסט (שעשה בשנות התשעים את "קון אייר" ו"טומב ריידר", ואז די נעלם. ובצדק) אף פעם לא היה באמת חזק באקשן. גם כאן, האקשן שלו ברוטאלי, לא מתנצל, ויש כמה פיצוצים יפים, אבל מעבר לזה – סטנדרטי. זה סביר אם אתם סובלים ממנת יתר של סרטי איכות אוסקריים וממש חייבים לראות אקשן מטומטם עוד היום. אחרת, לא שווה את המאמץ.

(פורסם, או יפורסם, תלוי מתי אתם קוראים את זה, בגירסה מקוצרת-משהו ב-Time Out תל אביב, גיליון 431).