סדרת המספרים הבלתי אפשריים

"אני מספר ארבע" ("I'm Number Four") נכשל בכל פרמטר של פנטזיית מדע בדיוני סבירה. כיצד ניתן לעורר תגובה רגשית כשלשחקנים הצעירים יש עומק הבעה של סטטיסטים בפרסומת לקוקה קולה? כיצד אפשר לעורר עניין כשהעלילה בנויה כולה על רצף קלישאות, מבלי שלתסריטאים ולבמאי (די.ג'יי קארוזו) יש שמץ של מושג איך לרענן אותן?

הקהל היחידי שניתן להעלות על הדעת כי יגלה עניין בסרט הוא זה שלא ראה מעולם סרט עם דמות של גיבור-על או עלילות שבהן חוצנים מסתתרים בקרב בני האדם. כמו כן כדאי שצופים פוטנציאלים אלו יהיו בטווח הגילאים 8–14, כדי שיוכלו להעלות על דעתם כי יש גרם של אמינות בתיאור חווית גיל ההתבגרות של גיבוריו.  

"אני מספר ארבע" הוא עיבוד לחלק הראשון בסדרת ספרים לבני נוער, שחלקה הראשון הופיע בארצות הברית בקיץ האחרון, ותורגם זה עתה לעברית. למרות שבינתיים יצא רק ספר אחד (הבא יצא בקיץ הקרוב), הסדרה מתוכננת להגיע לשישה ספרים. הבמאי האיכותי מייקל ביי (סדרת סרטי הרובוטריקים), נחפז להביא את הספר לבוסים באולפני דרימוורקס.

קווי דמיון בלתי מקריים בעלילה לסדרת סרטי "דמדומים", אפשרו לסטיבן שפילברג ושות' לדמיין כי בידיהם נמצא פוטנציאל לסדרת סרטים חדשה לבני הנוער שאולי תזכה גם היא לגרוף רווחי עתק. גם בתור מי שמצא עד היום עניין מאוד מועט בסרטי "דמדומים" ברור לי כי זו היתה טעות. "דמדומים" מצליחה, בדרכה נטולת הבושה, להתחנף לרגשות הרומנטיים הלא מפותחים בקרב בנות בגיל הממשי ו/או המנטאלי של 12.

ולחשוב שיש תשעה כאלה

החייזרים הצעירים המהווים את גיבורי הסדרה הם צאצאים לגזע מכוכב לוריאן, כוכב שחוסל על ידי הגזע של המגלדוריים. לכדור הארץ הגיעו תשעה ניצולים צעירים המלווים (כולם? חלקם?) בשומרים האחראים על הגנתם ועל טיפוח הכוחות שלהם. הניצולים הצעירים ממוספרים, מסיבות עלומות, מ-"1" עד "9". המגלדוריים שהגיעו בעקבותיהם לכדור הארץ מנסים לצוד אותם בכל רחבי העולם ובאופן, ששוב אינו מוסבר, עושים זאת על פי הסדר בו הם ממוספרים.

פטיפר ואגרון קורצים לבני הנוער

לכל אחד מהניצולים יש כוחות-על שונים שהולכים ונחשפים בהדרגה. מדוע יש להם כוחות אלו? מה ייעודם על כדור הארץ מעבר לניסיונם לשרוד? גם על כך אין תשובה. האם הסרט מעניין מספיק כדי שנמתין בסבלנות לתשובות שיחשפו בפרקים הבאים? על כך יש דווקא תשובה ברורה: לא.

מספר 4 (אלכס פטיפר, כוסון בנגזרת של רוברט פטינסון), שקיבל את השם האנושי המקורי "ג'ון סמית", הוא הקורבן המיועד הבא לאחד ש-"1" ו"2" חוסלו לפני אירועי הסדרה ו-"3" מחוסל בתחילת הסרט. יחד עם השומר שלו הנרי (טימותי אוליפנט) הוא מגלה את כוחותיו המתפתחים הכוללים, נכון לסרט הראשון, אנרגיה כחולה הבוקעת מכפות ידיו, ומהירות וכוח על אנושיים.

ג'ון והנרי מגיעים לעיירה פרדיס במדינת אוהיו, ושם ג'ון פוגש את שרה הרט (דיאנה אגרון מ-"Glee"), בחורה יפה עם חבר קנאי לשעבר, שהוא גם שחקן פוטבול בתיכון ובריון חובב. שרה התרחקה ממנו והחלה לגלות בעצמה רגישות אמנותית (קרי: צלמת חובבת). כמו בלה ואדוארד, שרה וג'ון סמית, הצעיר היפה המסתורי ובעל כוחות העל, יתאהבו מיד.

בהמשך כשתגיע מספר 6 (תרזה פאלמר) ייווצר, באופן תיאורטי, מתח מסוים. כעזר אנושי נוסף לחייזרים הממוספרים ישנו גם סם גוד (קאלן מקאוליף), חנון רגיש, קורבן להצקות בבית הספר, שלאביו הנעדר יש קשר שהולך ומתברר בהדרגה (אבל לא יותר מדי) לחייזרים הצעירים.

בואו נסיים את זה כאן

הבסיס לסדרה מזכיר את סדרת הטלוויזיה קצרת המועד "רוזוול". אבל סרט אינו סדרת טלוויזיה, וההתפתחות ההדרגתית שיכולה ליצור סדרה איכותית ורבת רבדים (לא ש"רוזוול" היתה כזו) לא יכולה לעבוד בסדרת סרטים. "מלחמת הכוכבים" או "המטריקס" התפתחו לטרילוגיות מתוך סרט ראשון בעל עלילה שלמה ומספקת.

לעומת זאת, כל ניסיון להניע סדרת סרטי מדע בדיוני מקורית, שבה הסרט הראשון הוא פרולוג מוצהר, למשל "רידיק: המסע מתחיל" (2004) של דייוויד טוואהי או "ג'אמפר" (2008) של דאג לימן, הסתיים בקריסה. עתיד ראוי גם לסרט זה.

אולי ההכרה בסיכון זה היא שגרמה לקארוזו הבימאי ולביי המפיק ליצור סרט בתקציב נמוך יחסית (50 מליון דולר).

סיפור הרקע של חיסול יושבי הכוכב לוריאן ושל הגעתם של הניצולים לכדור הארץ מזמין סצנות אפיות, אך אירועים אלו אינם מוצגים אלא מתוארים על ידי מספר. העיקר שחסכו.

סצנות האקשן הגדולות, לפחות באופן יחסי, מופיעות בעיקר לקראת הסוף. למרות שמבחינה טכנית הן מבוצעות באופן סביר, את תחושת השעמום כבר קשה להפיג. המגדלוריים עם מעילי העור, הקרחות, הפנים המקועקעות והיעדר מוחלט של אישיות, הם רשע בנאלי שלא מחזיק סרט ובוודאי לא סדרה. אבל בכך הם מיישרים קו עם כל שאר הדמויות.