גלגלים עם שיניים

כששוב רואים את ניקולס קייג' עם אקדח גדול ומכונית מגניבה, מפתה לחשוב שמדובר בעוד סרט אקשן גרוע דוגמת "גוסט ריידר". אך עשר דקות לתוך הסרט, והחיוך המזלזל הופך לצחוק מתגלגל - לא על מה שנעשה על המסך, אלא יחד עם הדמויות. בניגוד לשמו, "מרדף עצבני" מתברר כקצת יותר מעוד סרט על מכוניות מהירות. יש בו מכוניות, וחלקן גם מהירות, אבל הן לא ליבו של העניין. מעבר לאקשן, זהו קודם כל סרט טראש מודע לעצמו ומלא הומור.

קייג' מגלם את ג'ון מילטון (ממש כמו שמו של הסופר שכתב את "גן העדן האבוד"), שנמצא במסע מקביל לנקמה והצלה. בתו הצטרפה לכת בהנהגת כומר דמוני עם חולצות סטן אדומות (בילי בורק מ"דמדומים"), שלא אפשר לה לעזוב, גזל ממנה את בתה העוללית, ולקינוח רצח אותה ואת בעלה. התינוקת נמצאת עדיין בידיו אי שם בלואיזיאנה, והוא עומד להעלותה קורבן לשטן, בירח המלא הקרוב.

לפתוח מרדף חדש

מילטון לא ייתן לזה לקרות. חמוש בשלל רובים, הוא יוצא למסע. בדרך הוא עוצר לקפה, ומתרשם מפייפר, מלצרית ארוכת רגליים ובלונדינית (אמבר הרד). הערכתו גוברת כשהוא רואה את המכונית העתיקה והמשובחת בה היא נוהגת. אחרי היתקלות לא נעימה בארוסה הבוגדני (טוד פארמר, שגם כתב את התסריט עם הבמאי פטריק לוסייר), פייפר מצטרפת אל מילטון רק כדי לגלות שכל העולם, וגם נציג מהעולם שמעבר, רודפים אחריו.

קייג' והרד. שנינו יחד במכונית אחת

ניקולס עם קלאס

בראיון שנערך עימם לאחרונה סיפרו קייג' והרד שהם נהנו מהאבסורדיות והמופרכות שבסרט. ואכן, גם הרד מגלמת להפליא דמות, שנראית בתחילה כסתם זוג רגליים יפות, אך מהר מאוד מתחילה לבעוט בהן לכל עבר, ולהכות את מי שמציק לה. היא מזכירה את הדמויות הנשיות הגרוטסקיות שגונבות את ההצגה ב"פייטר", רק עם יותר חן.

הרד. הרגליים ארוכות, אבל היא צריכה רכב

שלושה ממדי גיהנום

הבמאי לוסייר ("My Bloody Valentine 3D") היה העורך של סרטי "צעקה" וכנראה ספג שם את החיבה לז'אנר המשלב אימה עם הרבה מאוד הומור. בסגנון שלו,

"מרדף עצבני" משתדל וכמעט מצליח להיות גם הוא סרט מחווה לבי מוביז, כמו "מצ'טה ו"פלנט טרור" של רוברט רודריגז.

הסרט כן מאבד גובה ברגעים בהם הוא מנסה להסביר יותר מדי, או מבקש מהצופים להתייחס אליו ברצינות. כשהדמויות הופכות סנטימנטליות, ופייפר אומרת שעכשיו יש לחיים שלה משמעות, אי אפשר להאמין לה.