שתף קטע נבחר

צונאמי של חיזרים

למרות המיליטריזם המוגזם, סרט המדע בדיוני "פלישה עולמית: הקרב על לוס אנג'לס" הוא אפקטיבי בריאליזם שלו. אבל על הבלחות המלודרמה שצצות פה ושם אפשר היה לוותר


אסונות טבע, כמו זה שפגע ביפן בסוף השבוע האחרון, מדגישים את החרדה האנושית הדרה בלב כולנו כשאנו מתמודדים עם כוחות עליונים ואומדני הקורבנות שגובה זעמם. מנגד, המראות העוצמתיים, הספקטקלים הבלתי שגרתיים, מהפנטים אותנו. אבל בכל ההמולה אנחנו נוטים לשכוח את סיפורי האנשים האלמונים שמתמודדים עם האתגרים הללו - דמויות חסרות פנים שנופלות בין הכסאות, הארונות וקורות הבטון.

 

כמו כל סרט אסונות רב תקציב, גם "פלישה עולמית: הקרב על לוס אנג'לס" נע לאורך התפר הזה שבין עוצמות הקטסטרופה לסיפורים האישיים של המתמודדים איתה - וחוסר האיזון שמופיע לפרקים בסרט האינטנסיבי הוא המקור לבעיות שלו. לא בטוח שבהוליווד זה אפשרי אחרת. 

 

זהו אינו סרט אסונות קלאסי, שכן הוא מציג אתגר שלא מן העולם הזה: צונאמי של חוצנים עוינים שתוקפים את הערים הגדולות בעולם. ובכל זאת, הדינמיקה היא של אסון טבע פתאומי - בלי התראות, בלי הדברות ובלי יכולת אמיתית להתגונן. כמעט. הסרט מתכתב עם מקרה ידוע מ-1942 בו עצמים לא מזוהים ריחפו מעל אל-איי והתקבלו במטח תותחים של הצבא האמריקני הלום הקרב אחרי פרל הארבור.

 

הטיפול המרענן של הסרט בסנריו האפוקליפטי הזה נטוע בריאליזם המוקפד שלו, שמתרחש כאן בעולמנו, פתאום באמצע המציאות היומיומית שלנו - אוגוסט 2011 ליתר דיוק. הבמאי ג'ונתן ליבסמן ראוי להערכה על היכולת המרשימה שלו לשלב בין שגרת האזרחים הנהנתנים, הפרקטיקות הצבאיות המקובלות בשדה הקרב המודרני, האויב הבדיוני, והמראות המפעימים של הכרך הבוער.

 

זהו לא תרגיל

הסרט נפתח בדיווחים היסטריים באמצעי התקשורת על מתקפת פתע של גורמים בלתי מזוהים, והכנותיה של יחידת נחתים החותרים למגע עם האורחים הלא קרואים. אנחנו מקבלים טעימה ממה שצפוי לנו בהמשך, אך עוד לפני ה-engagement עצמו, אנחנו חוזרים 24 שעות לאחור לטובת היכרות עם הדמויות אליהן נתלווה - המהלך הזה מכתיב לנו את ההיררכיה: קודם הסיפור הגדול של האסון, רק אחר כך אלו הקטנים של הדמויות. 


עיר מלאכי הגיהנום. מתוך הסרט

 

ומי ומי בין הדמויות? העלילה מתמקדת בסרג'נט מייקל נאנץ (ארון אקהארט), חייל מקצועי ותיק ומעוטר שעומד בפני פרישה בעקבות טראומה שחווה בעיראק, ונדרש לצאת למשימה אחת אחרונה. הוא מתלווה כרס"פ ליחידה בפיקודו של הקצין הצעיר וויליאם מרטינז (רמון רודריגז) ומקבץ של טיפוסים שונים של חיילים ובהם גם ג'יי לוקט (קורי הארדריקט), שאחיו - כך מסתבר - נהרג תחת פיקודו של נאנץ במהלך אותה תקרית טרגית.

 

חבורת הגברים הקשוחים יוצאת למשימה נגד הלא נודע, בהוראת ראשי הצבא שמגלים מאוחר מדי כי אין מדובר בגשם מרהיב של מטאוריטים אלא בעב"מים שמעוניינים להתנחל בכדור הארץ ולגזול ממנו את משאביו - קולוניאליזם מודרני. היחידה יוצאת למשימה נקודתית של חילוץ אזרחים לפני שחיל האוויר ירסס את כל רצועת החוף של קליפורניה, אולם מסתבר שהאימונים - קשים ככל שיהיו - לא ממש הופכים את הקרב לקל.  החיל-זרים האלה ממש לא פראיירים.

 

אנחנו מתלווים ליחידה בחדירתה לעומק השטח הבנוי בלוס אנג'לס, כאילו היינו עיתונאים בחזית. זו התחושה שליבסמן מטמיע בנו באמצעות טכניקות של צילום טלוויזיה מהשטח, הכולל רעידות, חוסר מיקוד ותנועה מתמדת. סגנון זה, המוכר לנו מ"דיסטריקט 9", מייצר תחושה של ריאליזם בסיטואציה בדיונית ובעקבותיה גם תחושת חרדה. מכך נובעת גם האפקטיביות של הסרט, שמצליח להמריץ את בלוטות האדרנלין של הצופים במשך כשעתיים.

 

כמו אוליבר סטון ב"פלאטון" ורידלי סקוט "בלאק הוק דאון", גם ליבסמן מנסה להמחיש לנו את חוויית הלחימה, אבל במקום וייטנאמים וסומלים, החיילים האמריקנים מתמודדים עם אויבים לא אנושיים. אין להם איברים כמו שלנו, הנשק שלהם לא מוכר והם חסרי כל סימפטיה. ככה בוודאי מרגישים העיראקים והאפגנים תחת מתקפות ה"shock and awe", רק שזה קורה על אדמת אמריקה. 


גם היא מצטרפת לצוות. מישל רודריגז

 

חוויית הקרב האינטנסיבית וכן המראות המהפנטים של לוס אנג'לס הבוערת הם שעושים את הסרט למוצלח. אפילו השטף המיליטריסטי המוגזם על סיסמאותיו והמור"קים שלו לא פוגע באותנטיות של הסרט. זהו הדלק עליו פועלים לוחמים בקרב - ראו מקרה גולני או הצנחנים.

 

חדל קשקשת ברשת

מה שכן פוגע באותנטיות הן האתנחתות הקומיות - אלו אמנם נדירות, אך כל אחת מהן דוקרת את בועת המתח והאימה ההולכת ומתנפחת בעיצומו של הסרט. אין מדובר ב"הפלישה ממאדים" או "היום השלישי" החצי סאטיריים. והסרט מבקש להעלות בנו את הפחד האמיתי מכך שאנחנו לא לבד בעולם.

 שאף אחד לא יכול לחזות אם ומתי זה יקרה - המפגש עם החוצנים. הוא עושה זאת מתוך שילוב של אקשן, מתח ומבע ריאליסטי.

 

הבעיה העיקרית היא שהאסון מגיע לממדים לא פרופורציונלים בחלק השני של הסרט, והאסון במקרה זה הוא הבלחות המלודרמה. הדמויות שטוחות וכך ראוי שיהיה. כשהתסביכים של נאנץ עולים באמצע המשבר, והעימות עם לוקט פורץ כשברקע מות אחיו, משהו בסחף של הסרט נעצר ואיתו גם הדריכות שלנו כמשתתפים פעילים. חדל קשקשת ברשת, דם, אש, חייזרים ואיזור אסון - זה הסיפור האמיתי של האנשים הקטנים שנקלעו לסיטואציה, כלומר אנחנו הצופים. 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אקהארט. גיבור מיוסר בשדה הקרב
לאתר ההטבות
מומלצים