גשום לפרקים

אל עולמן המוכר מדי של משפחות לא מתפקדות בקולנוע הישראלי (ע"ע "כנפיים שבורות", "הדברים שמאחורי השמש", "איים אבודים"), מצטרף עתה "מבול", סרטו של גיא נתיב. 

הסרט מביא את סיפורו של יוני בן ה-13 (יואב רוטמן המרשים), שמתגורר עם משפחתו במושב קטן ליד הים (מה שמאפשר לעצב כמה סצינות "פיוטיות" של זעקה אל הגלים, אופק מתקדר, וכל הג'אז הזה). אביו (צחי גראד), טייס ריסוס, הושעה מעבודתו אחרי שנתפס מסטול במטוסו, והוא הולך ומסתגר מאז בתוך עצמו.

אימו הגננת (רונית אלקבץ) מנהלת רומן עם אביה של אחת מתלמידותיה. יוני עצמו מתקשה להתמודד עם קולו המסרב להתחלף, ומתכונן בחוסר רצון מובהק לטקס העלייה לתורה.

חבל על כל טיפה. רוטמן, אלקבץ ומושונוב

זמן קצר לפני חגיגת הבר מצווה, מתבשרים ההורים כי המעון שבו חסה בנם האחר, האוטיסט, תומר (מיכאל מושונוב), נסגר מאילוצים תקציביים, וכי עליהם לקחת אותו לביתם. המפגש של יוני עם אחיו הבכור והקשר הנרקם בין השניים, בעוד ההורים שקועים איש איש בעולמו, מהווים את לב לבו של הסרט. בהמשך הוא מוביל, איך לא, אל קרשצ'נדו רגשי שמטלטל את המשפחה וגורם לכולם לפקוח את עיניהם.

ההגינות מחייבת

"מבול" הוא סרט הגון, והגינותו נובעת קודם כל מהשימוש הבלתי נצלני שהוא עושה בדמותו של האוטיסט. זהו לא אחד מאותם סרטים, שבהם הקשר המאולץ שנרקם בין שני אחים, אחד מהם אוטיסט (ע"ע "איש הגשם"), הופך בהכרח אחד מהם לאדם טוב יותר.

גם שחקניו של הסרט, ובראשם רוטמן שזוהי הופעת הבכורה שלו בקולנוע, נמנעים לרוב מעודפי קולניות ומלודרמטיות, שנכפים לא פעם על מנת להדגיש את הניכור והריק הרגשי, שבתוכו חיים בני משפחה לא מתפקדת.

יוצאת מכלל זה הופעתו של מושונוב (שזכה בפרס "אופיר" לשחקן המשנה הטוב ביותר), שהצפייה בו מלווה בתחושה הלא נעימה השמורה לשחקנים המגלמים בעלי מוגבלויות. עבודתם המיומנת כמו "תובעת" מהצופה להתפעל מהווירטואוזיות הטכנית הגלומה בכך.

זה לא נח

הבעיה העיקרית, שמכריעה בסופו של דבר את "מבול", היא עודף הקלישאות והסמליות הדידקטית שנערמים על הבד. אם בשנים האחרונות הפך הדימוי השחוק של מכונית תקועה לסמל של משפחות במשבר,

הרי ש"מבול" (שהתסריט לו נכתב במשותף על ידי הבמאי ונועה ברמן הרצברג) מציע חידוש בתחום התחבורה הדיספונקציונלית - מטוס ריסוס מקורקע, שאת השאלה אם ימריא או לא בסוף הסרט נותיר לצופה הנבון לנחש בעצמו. 

הסמליות התנ"כית שבבסיס שמו ועולם הדימויים של הסרט, אף היא נדמית רוב הזמן פשטנית וסתמית. המבול הוא בדיוק הדבר הזה שיבשר את לידתה מחדש של המשפחה, הפעם כמתפקדת ומאוחדת; סירה תהפוך למעין תיבת נח שתוביל לשיאו הרגשי של הסרט שבמרכזו שני האחים; הזוגות מעולם החי שאכלסו את התיבה המקראית הן עתה נמלים וזוחלים שמלקט תומר/נח בשדה; ופרשת "נח" היא זו שאותה מתקשה יוני לשיר לקראת העלייה לתורה.

מושונוב. מלקט חיות

ככלל, דומה שמשפחות כמו זו המתוארת ב"מבול" כבר פגשנו לעייפה בקולנוע הישראלי. התסריט, הסובל מסכמטיות יתרה, אינו מעניק דריסת רגל לבלתי צפוי, וכל מה שאמור לקרות בסרטים מסוג זה, ולהוביל לגאולה משפחתית ואינדיבידואלית - אכן מתרחש.

גם הליהוק שמעניק לאותם פרצופים מוכרים את אותם תפקידים המזוהים עמם לא מסייע להתגבר על תחושת ה"כבר היינו וראינו" ששורה על הסרט.

חבל. משום שבסרטו הארוך הראשון, "זרים" (2007), אותו ביים ביחד עם ארז תדמור, דווקא הוכיח נתיב שהוא מסוגל לטפל בנושאים חבוטים - שם היה זה רומן אקראי שנרקם בין ישראלי ופלסטינאית - בדרך מקורית ורעננה. לעומת זאת, "מבול" לוקה במידה כזו של דידקטיות ושמרנות, שתהפוך אותו לסרט חובה בכל דיון שעניינו אוטיזם בקרב בני נוער.

מה שמותיר את רוטמן בפסגת הישגיו של "מבול". הופעתו כה משכנעת, רב רובדית ולעיתים אף מרגשת, עד שהיא הולכת ומשכיחה בהדרגה את חסרונותיו של הסרט.