יהיה בסדר. או שלא

שוב ושוב אני צריכה להזכיר לעצמי שהכל (טוב, כמעט הכל) כאן מבוים ומתוסרט היטב. שוב ושוב אני משננת את המנטרה המרגיעה, שדוקו-דרמה מוצלחת היא מניפולציה מתוחכמת ברגשות הצופה, זה שעודנו מאמין כי בטלוויזיה אפשר לראות "אנשים אמיתיים כמונו" וכי לצופים ניתנת חירות הצצה אינסופית, ללא הפרעה, לחיי הזולת.

צריך גם לזכור שהקונטקסט מזויף לחלוטין: הנערים והנערות שתראו ב"בלי בושה" שעלתה אמש (א') לשידור ב-yes, הם לא באמת חברי הפייסבוק של לני המקריינת במשפטים בוגרים מגילה, ואפילו אנכרוניסטיים. והיא, בסך הכל יציר דמיונה של ההפקה, עוגן דרמטי לחיים סחופים של בני נוער - אבל החיים האלה, מתוסרטים ומבויימים ככל שיהיו, שוברים את הלב.

גיא, עוד לא בן 17 וכבר יצא מהארון וחולם על קריירה של דראג קווין, ואין אבא סטרייט בעולם שיוכל להכיל את כל זה בלי בעיות וגם לשבח, לעודד ולתמוך בלי להישבר בעצמו, וכשהעימותים בינו לבין אביו מגיעים אל המסך הם מכים בצופה בעוצמה, ומיד שוכחים את נוכחותה של המצלמה ורצונה להכות בנו בדיוק כך.

"בלי בושה". איזה הורה יכול לקבל דברים שכאלה? (צילום: עמית ישראלי)

סשה, כבר בת 17 וכבר בהריון וכבר מובסת: המשבר עם משפחתה ועם אמא שלה נפרט כאן לחפצים שהיא אוספת מבית ילדותה, אחרי שאמרו לה שאסור לה לקחת כלום. מעיין חושבת שהיא נורא נורא בוגרת מתוקף הרומן שהקטינה הזאת מנהלת עם רוקר בן 41. היא עוד לא התחילה ללבלב והוא כבר נובל ובעיניה זה בסדר גמור, וההורים אשמים גם בחוסר ידיעתם וגם באטימותם לחייה.

קורלי, שראינו בפרק הראשון לשניות ספורות, היא בת לעובדים זרים שנולדה בישראל. אין לה מושג איפה אבא שלה. מיכאל וקטיה דווקא יודעים איפה אביהם, וזהו חלק גדול מהבעיה: הוא ברוקר מצליח לשעבר שהורשע בהונאה ויושב בכלא, ועל הדרך חירב להם את החיים.

הכל קיצוני, מלוהק כדי לפצוע, ומצליח. אם הצופה הוא במקרה הורה, "בלי בושה" תתחבר לסיוטיו המרים ביותר, והרי אי אפשר להיות הורה מבלי לחוות מדי פעם סיוטים כאלה.

מספרים את עצמם

הסיפורים של "בלי בושה" משתלבים זה בזה דרך קריינותה של נלי הבדיונית, אבל אם יוצרי הסדרה ניחנו בתבונה שמשתקפת בפרק הראשון, נוכחותה תלך ותימוג מן המסך, מפני שאין בה צורך משמעותי אחרי האקספוזיציה. כל הסיפורים חזקים מאד, כולם רחוקים מאד מן הנורמטיביות ועונים היטב על הצורך ליצור דרמה בתוך הדוקו.

חשיפה היא מילה נרדפת להצלחה, אינטימיות היא להתנשק מול המצלמה

וכאמור, גם כשיודעים זאת היטב, הצעירים שעל המסך שוברים את הלב. במידה כזאת שמתחשק לאסוף אותם הביתה, להכין להם שוקו ולהגיד להם שכל זה יעבור - ולשקר.

מעיין, קורלי, סשה, מיכאל, קטיה וגיא הם בני דור שעבורו "חשיפה" היא מילה נרדפת ל"הצלחה"; "אינטימיות" זה להתנשק מול מצלמה ושכולם יראו; דמעות הן חלק מהמשחק שבסופו כולם יזהו אותם בתור למקדונלד'ס או למועדון. אי אפשר לגנות אותם על חיי הרגש הדיגיטליים שלהם, ואי אפשר לגנות את הוריהם על הריחוק מהחיים האלה.

בדור של הוריהם, תרבות לא יכולה היתה להתקיים בלי בושה. היוצרות התהפכו, ועדיין הלב ממאן להכיר בכוח שסדרה כזאת מעניקה לגיבוריה ורוצה לגונן עליהם. מפני מה? כבר לא ברור. ועדיין, מטריד עד כדי צפייה שנייה, עד כדי התמכרות.