משחק ילדים

לכל אוהב קולנוע יש סרט ילדות שסחף אותו. סביר להניח שלא מדובר ב"חותם השביעי" או ב"מדבר האדום" אלא בסרט שההנאה ממנו מיידית ומדבקת, סרט שלכד את המחשבות ועיצב את הפנטזיות, סרט שצבע מחדש את העולם של ילדותנו.

עבור שני גיבוריו הצעירים של "הבן של רמבו", הסרט הזה הוא "משחק הדמים" (1982), הראשון בסדרת סרטי רמבו. העובדה שמדובר בסרט אלים, קודר ואכזרי הופכת אותו, על פניו, לבחירה מוזרה. אבל דווקא דמותו המעונה של רמבו, הפנטזיה של התגברות פיזית סוחפת ואלימה וקשר הרעות האמיץ שלו עם הקולונל טראוטמן, הם אלו השובים את דמיונם של הגיבורים והופכים אותם לחברי נפש.

"הבן של רמבו". הפכים שהופכים לחברי נפש

וויל פראודפוט (ביל מילנר) הוא ילד חולמני, תמים ועדין. אביו נפטר ואימו המשתייכת ל"מסדר פליימות'" (זרם נוצרי אוונגליסטי שמרני) מנסה, בהתאם לכללי המסדר, למנוע מוויל להיחשף לניוונו של העולם המודרני. גם אם אסור לו לצפות בטלוויזיה, שלא לדבר על סרטי קולנוע, דמיונו של וויל עולה על גדותיו. הוא ממלא מחברות בציורי דרקונים ועולמות דמיוניים ומאייר סרטי אנימציה קצרים בפינות הדפים.

לי קרטר (וויל פאולטר) הוא ההיפך הגמור. ילד חצוף, עבריין קטן שהפך לאימת המורים. אמו נטשה אותו ואת אחיו המבוגר ונסעה לספרד עם בעלה החדש. לי מרוויח כסף מהצד בשכפול עותקים של סרטים אותם הוא מצלם בסתר בבתי הקולנוע במצלמת הוידיאו של אחיו, בעוד הוא חולם לביים סרט לתחרות כישרונות צעירים של ה-BBC.

לי מנסה לגייס את וויל לשחק בסרטו, אך לאחר שוויל נחשף לפלאיו של רמבו, הם מתחילים לעבוד על סרט המשך המבוסס על רעיון שלו. בסרט זה, הקרוי גם הוא "בנו של רמבו", (מאוית כ-Rambow, אילוץ הנובע ממגבלות של זכויות יוצרים), יוצאים הגיבור וקולונל טראוטמן להציל את רמבו האב משבי הדחליל המרושע. עלילה שמהדהדת את חסרונו של האב בחייהם של שני הילדים.

מציאות מול פנטזיה

חלק גדול מהקסם של הסרט עולה בסצנות שבהן המקוריות והיצירתיות של הילדים מאפשרת להם לממש את חזונם. בדומה לסרטו האחרון של מישל גונדרי, "קדימה, תחזיר אחורה", הסרט מתענג על החומריות הפרימיטיבית של עולם הווידאו, על המימד הקומי של השחזור המאולתר ועל האהבה לקולנוע שניכרת דווקא ברישול ודלות האמצעים.

אולם בשונה מסרטו של גונדרי, כאן יש תוקף למערכות היחסים ולעיצוב הדמויות וקשר מהותי בין עולם הפנטזיה אותו הם מעצבים ומצלמים ובין עולמם הרגשי. הרעיון של עולם דמיון פרטי הקושר שתי דמויות ומעצב את הקשר ביניהם מול העולם, מזכיר את עולם הדמיון שבראו גיבורות סרטו של פיטר ג'קסון, "יצורים שמימיים".

פרודיה על תהליך ההשחתה של יוצרי קולנוע עצמאיים

גארת' ג'נינגס, במאי ותסריטאי הסרט, זכור כמי שביים יחד עם שותפו הקבוע ניק גולדסמית גרסה מאכזבת ל"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". זה היה סרטם הראשון, וניכר היה שההפקה הייתה גדולה על מידותיהם. "הבן של רמבו" תוכנן במקור להיות סרטם הראשון, ויחד עם זאת קשה שלא לחשוב שיש קשר בין התוצאה הבעייתית של "מדריך הטרמפיסט", והאופן בו סרטם הנוכחי מציג את הקושי של גיבוריו להשתלט על ההפקה תוך ביצוע פשרות בחזון האמנותי המקורי.

לתוך הפרויקט של שני הגיבורים נכנסת דמות ציורית – תלמיד תיכון צרפתי בשם דידייה (ז'ול סיטרוק), המגיע לתיכון כחלק ממשלחת של בני נוער צרפתיים. המראה החדשני שלו, לפי מיטב האופנה של שנות ה-80, מעורר סערה בבית הספר. הוא הופך לכוכב המוקף בפמליה של מעריצים המנסים, כמיטב יכולתם, לשעשע את גיבורם. השתתפותו של דידייה בהפקת הסרט תהפוך את החזון הפרטי להפקת ענק הנשלטת על ידי הכוכב.

ג'נינגס מעצב חלק זה של הסרט כמעין פרודיה על תהליך ההשחתה של יוצרים עצמאיים הנחשפים לתענוגות הוליווד. וויל ולי זוכים להיכנס למסיבות הסגורות של התלמידים המגניבים, מדובר אמנם במסיבות שכוללות בעיקר פעולות מאוד תמימות, אולם גם אלו רומזות לגרסאות הבוגרות של הנהנתנות ההוליוודית.

בקטעים הללו, השחזור של סיוטי האופנה המוכרים משנות ה-80 מגיע לשיאו. בשילוב עם המוזיקה והתסרוקות, מובטח כי כל מי שנעוריו עברו עליו בעשור זה יחווה התעוררות של רגשות נוסטלגיים.

התנועה בין הומור ורגש משתבשת בחלקו השני של הסרט, שיבוש שהולך ומתעצם ככל שהסרט מתקרב אל סופו. שאלת היחסים בין הגיבורים ושאלת הכפייה הדתית על וויל גולשים למחוזות סנטימנטאליים ולפיתרונות עלילתיים הנראים כיישום של נוסחאות תסריטאיות. הסרט, שהיה בעל פוטנציאל להפוך לעונג מתוק, מקרטע לעבר קו הסיום. אולם למרות הבעיות, חבל לוותר על רגעיו המקסימים ועל הזיכרונות שאותם הוא יעלה.