סוף טוב, הקוד טוב

כסרט מדע בדיוני העוסק במציאויות נזילות, ממוקם "קוד מקור" ("Source Code") בנקודת המפגש המעניינת בין המימד הרגשי של אובדן הזהות, והמימד הפוליטי הקשור לאלו השולטים בטכנולוגיה. בסרטו השני, אחרי "Moon" הקטן והמוצלח מ-2009, מצליח הבמאי דאנקן ג'ונס לבצע מעבר מוצלח להפקות הוליוודיות גדולות, וליצור סרט מדע בדיוני, שגם אם אינו פורץ דרך ואינו נטול בעיות, מספק בידור אינטליגנטי.

עיסוקו של המדע הבדיוני בפרדוקסים של זמן מציב את הגיבורים מול הפטאלי. לא מדובר רק בגורלו של אדם בודד, אלא בקשר בינו ובין קבוצה גדולה יותר של בני אדם, אם לא האנושות כולה. "המזח" (1962) של כריס מארקר, אולי הפסגה של סוג סרטים זה, השכיל לבנות מלכודת אכזרית זו והפך למודל שהשפעתו ניכרת גם כאן.

ב"קוד מקור" יש למתח זה הקשר אקטואלי הכולל בתוכו את החרדה מפני טרור, השאלות הפוליטיות של אחריות לגורלם של החיילים האמריקאים והתקווה לחזור הביתה למקום של מימוש רגשי - אהבה. נושאים אלו נמצאים ברקע של הסרט אך אינם מפריעים לו להיות מותחן קולח, המצליח לערב את הצופים בזכות הופעת משחק מוצלחת של ג'ייק ג'ילנהול.

קוד, נשכח

קפטן קולטר סטיבנס (ג'ילנהול) מתעורר ברכבת אשר עושה את דרכה לשיקאגו. מולו יושבת כריסטינה (מישל מונהאן), הפונה אליו כשון, גבר שאיתו היא מיודדת. כיצד נקלע לרצף האירועים המתרחש סביבו כשהזיכרון האחרון שלו הוא ממשימת טיס אותה ביצע באפגניסטן? הבהלה גוברת כאשר הוא מגלה פרצוף של גבר אחר נשקף לעברו בראי. בעודו מנסה להסביר לכריסטינה כי אינו מכיר אותה, מתרחש פיצוץ הקורע את הרכבת לגזרים. 

ג'ילנהול. אי אפשר לפספס את הרכבת

סטיבנס מתעורר בתוך תא סגור שבדופנו מסך טלוויזיה. הוא רואה את פניה של קפטן קארול גודווין (ורה פרמיגה), המנסה להסביר לו את מהות האירועים בהם היה מעורב והמשימה אותה הוא צריך לבצע. המתקן המכונה "קוד מקור" משגר אותו לתוך סימולציה ייחודית המשקפת את תודעתו של אדם שמת, ושבתוכה הוא שוהה בכל פעם למשך 8 דקות.

אירוע הטרור שאותו חווה התרחש, כך נאמר לו זה עתה, ולגיבור יש מספר הזדמנויות לחזור אחורה בזמן, ולנוע בתוך גופו של שון בסימולציה של מציאות עבר חלופית בכדי לנסות ולזהות את המפגע. הנחת העבודה של מפעיליו היא שאירוע זה הוא רק ההקדמה לשרשרת פיגועי טרור בהיקף גדול בהרבה. זיהוי המפגע יאפשר למנוע את מותם של רבים אחרים, גם אם לא יישנה את גורלם של אלו שכבר מתו.

סטיבנס נשלח שוב ושוב אל סימולציית העבר כשבכול פעם הוא מנסה לפעול בדרך שונה, לאחר שהפיק לקחים משיגורו הקודם. כמו ביל מארי ב"לקום אתמול בבוקר" (1993), הוא מגלה דרכים יעילות לבצע מניפולציות על סביבתו ולהתקדם בחקירה, אך בשונה מסרט קודם זה, כאן הוא פועל בלחץ של זמן ובתוך תחושת אי ודאות הולכת וגוברת לגבי המידע שניתן לו על משמעות פעולותיו.  

ג'ילנהול. ידע נרכש

האירועים מתפתחים גם על ציר רגשי. גורלו של סטיבנס, הדבר שהפך אותו למועמד לביצוע המשימה, והתהיות לגבי המוסתר ממנו, גוברים במהלך הסרט. גילויים במישור זה, גם אם הם רחוקים מלהיות בלתי צפויים, הופכים את הסיטואציה למורכבת יותר. קו עלילתי צפוי נוסף, לא אמין ולא נחוץ במיוחד, הוא מערכת היחסים המתפתחת בין סטיבנס וכריסטינה.

לביל מארי היה לפחות יום שלם (כפול מספר פעמים בלתי מוגבל) לרכוש כישורים, ולבדוק דרכים לזכות בליבה של אנדי מקדואל. זה קצת פחות אמין כשמדובר ב-8 דקות, במהלך ניסיון למנוע מפצצה להתפוצץ ומספר מוגבל של שיגורים לעבר.

הכשרון של מר ריפלי

התסריט של בן ריפלי סביר (הרקורד הלא מרשים שלו כולל שני המשכים בסדרת "מין מסוכן"), אך נראה שהייתה זו בעיקר מיומנותו של ג'ונס, שהוציאה ממנו את המיטב. למרות שהפרויקט הובא אליו על ידי ג'ילנהול, הרי שיש בו המשך של החיבור בין מימד קלאוסטרופובי ושאלת הזהות שעלה גם ב-"Moon".

טכנולוגיית "קוד המקור" נותרת מעורפלת למדי במהלך הסרט, למעט התייחסות קצרה לרקע התיאורטי העומד מאחוריה. לא ניתן להרחיב מבלי לעשות "ספוילר", אך מעניין לראות כיצד נעשה שימוש ברקע זה בכדי להתמודד עם המלכודות הפטאליות שלתוכם נפלו גיבורים של סרטים המתנסים במסע בזמן. אין מדובר רק בהתמודדותו של הגיבור בסרט, אלא ברצון לשקף את החרדות והפנטזיות של הקהל. תנועתו של הגיבור לעבר שחרור זו היא ביטוי לתקווה בעידן של חרדה ואי ודאות.