שתף קטע נבחר

נוסטלגיה, אבל לא שלנו

דניס טאנוביץ' מתרפק ב"קרקס קולומביה" על זכרונותיו מבוסניה שלפני המלחמה. אבל מי שלא מעורה בהוויה ההיסטורית, יתקשה להתחבר לקומדיה, למרות הקלישאות שבה


"קרקס קולומביה" ("Circus Columbia"), הוא קומדיה משפחתית קטנה המתרחשת בקיץ של שנת 1991, בכפר קטן בבוסניה-הרצגובינה, רגע לפני שהקרואטים מתחילים לטבוח בשכניהם הבוסנים. הזהות הלאומית שהודבקה בכוח הריכוזיות הקומוניסטית עומדת להיקרע לגזרים, ואנו אמורים לחוות את ההומור שבדמויות נטולות העידון, כמו גם את רגש הנוסטלגיה של הבימאי דניס טאנוביץ' ("שטח הפקר") לכפר בו הוא נולד.

 

טאנוביץ': "אני יותר חתיך מקוסטוריצה"

 

 

התוצאה, ככול הנראה, מספקת את הבמאי וכנראה שגם את הקהל המקומי של הסרט (הסרט נבחר לייצג את בוסניה-הרצגובינה בתחרות על אוסקר הסרט הזר). עבור קהל הנמצא מחוץ לאזור זה, הבורות בנוגע לסיטואציה הפוליטית (שאינה מוסברת בכתוביות לפני תחילת הסרט) תותיר אותם עם לא יותר מאשר קומדיה בינונית למדי. הצופים שכן מכירים את הרקע יתקשו למצוא את הערך של הסרט המתרחש בתקופה טעונה זו.

 

מי הבוס בבוסניה?

מרטין (בוריס לר), בחור בן 20 שמתנהג יותר כילד מאשר כבוגר, מתגורר עם אימו לוסיה (מירה פורלאן). כשהוא לא נמצא, ובדרך כלל הוא לא, בעבודתו כמתדלק, הוא עוסק בתחביביו האידיליים - תקשורת עם חובבי רדיו כמותו וטבילה בנהר יחד עם חברו הקרואטי פיבאק (מריו קנזוביץ').

 

האידיליה מופרת כאשר דיווקו (מיקי מאנוזלוביץ') מגיע אל הכפר במכונית המרצדס האדומה והבוהקת שלו, כשהוא מלווה על ידי חברתו אזרה (ילנה סטופליאנין) – גם היא אדומת שיער, צעירה ובוהקת ביופייה על רקע הצחיחות בארוטיקה המקומית.


מפגש קלישאתי עם פוטנציאל לארוטיקה ב"קרקס קולומביה"

 

לפני 20 שנה דיווקו נאלץ לברוח מהכפר לגרמניה ועתה, עם הסתלקותו של טיטו, הוא חוזר בכוונה נחושה להסדיר חשבונות ישנים. דיווקו, כך מתברר, הוא אביו של מרטין והבעל האבוד של לוסיה. פעולתו הראשונה היא לסלק את השניים מהבית בו חיו – ביתו שלו, תוך שהוא מנצל את קשריו הטובים עם ראש הכפר.

 

חרף התחלה לא מבטיחה זו, מרטין חוזר לבית בו גרים כעת אביו וחברתו, בהתחלה כדי לקחת את חפציו שנותרו מאחור, ובהמשך בקשר המהוסס המפתח בינו לבין אביו ובעיקר בינו לבין חברתו הצעירה של האב. ענני המלחמה מתחילים להתקדר ודיווקו, שמבלה את מרבית הסרט בהפגנת יכולתו להתנהג כמו שמוק גמור, יקבל הזדמנות לעשות תיקון.

 

זו, בעיקרון, קומדיה. טאנוביץ' מנסה לחלץ את ההומור מתיאור המנטליות המקומית, "הטיפוסים" של הכפר והתחמנות שנשמרה מהעידן הקומוניסטי. חלק מהבדיחות מעוררות חיוך קל, רובן גם את זה לא. הזמן הרב שמוקדש בחלקו האחרון של הסרט לחיפוש אחר החתול האבוד והאהוב של דיווקו, מהווה המחשה הולמת לאיבוד הכיוון של תסריט.


טאנוביץ' כבר לא על הגג. לר ב"קרקס קולומביה"

 

מערכות היחסים לוקות באמינותן ומעוררות עניין מועט. התסריט (טאנוביץ' ואיביצה דייקיץ', שכתב את הנובלה עליה מבוסס הסרט) מעצב סטריאוטיפים נשיים שבלוניים: האם שתמיד מתייגעת בעבודות הבית, מול האישה הצעירה והיפה, כשליד כל אחת מהן נמצא הגבר "הלא נכון": הבן ליד האם, והבעל האבוד ליד האישה הצעירה.

 

מוטיב "ההתעוררות המינית" הוא אולי קלישאה בסוג זה של סרטים, אך גם קלישאות ניתן לבצע טוב יותר. הקשר הרומנטי המתפתח בין מרטין הלא בוגר לאזרה היפה לא רק מפוקפק, אלא בעיקר לוקה בחוסר אמינות מביך.

 

הבלקן זה לא כאן

את הטון הנוסטלגי של הסרט ניתן להשוות להפקות ישראליות כמו "מעבר לים" (1991) של ינקול גולדווסר או "סוף העולם שמאלה" (2004) של אבי נשר. חזרה לעולם פשוט יותר ולהתמקדות ביחסים בין אישיים, כשברקע שלהם נמצאים תהליכים חברתיים ושאלות של זהות לאומית. חלק מחזרה זו היא גם באמצעות התייחסות מודעת, גם אם מעודכנת, לצורות קולנועיות מוקדמות יותר.


זכרונות שובביים מן העבר ב"קרקס קולומביה"

 

בדרך דומה גם סרטו של טאנוביץ' מהדהד לקומדיות מזרח אירופאיות, שנוצרו טרם קריסת ברית המועצות, ושגיבוריהם היו תושבי כפרים קטנים. הבעיה היא איך והאם יש טעם לחזור לדימויים אלו לאחר שהזוועות התרחשו. הסטריאוטיפים, והמהלכים העלילתיים המאולצים וההומור שלא ממש פוגע ממחישים שלא זאת הדרך לעשות זאת.

 

טאנוביץ' החל לביים במה שנראה בדיעבד כשיא: קומדיית המלחמה "שטח הפקר", שזיכתה אותו בפרס האוסקר הזר ב- 2002. הניסיון למנף הצלחה זו לקריירה בינלאומית כשל בעיבוד הצרפתי לתסריט לא ממומש של קז'ישטוף קישלובסקי "גיהנום" (2005) וב"פצוע" (2009), סרט מלחמה בכיכובו של קולין פארל. החזרה למולדת היא צעד מתבקש בשיקום הקריירה, אך הסרט אינו מצדיק הנעה מחודשת לקריירה הבינלאומית של טאנוביץ'.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים