מל גיבסון: בונה את עצמו מחדש

בשבוע שעבר קיבלנו מטרה חדשה לתיעוב בדמותו של "הנאצי", המכונה לארס פון טרייר. אין זמן מתאים מכך להעלות למסכי בתי הקולנוע את "החיים הכפולים של וולטר" ("The Beaver") המנסה לעשות רהביליטציה לאנטישמי של השנה שעברה - השחקן והבמאי מל גיבסון. 

על עמדותיו של טרייר אפשר להתווכח, אבל גיבסון הוא, ללא ספק, אנטישמי מדופלם. אין הכוונה לכמה התבטאויות עלובות שנאמרו במהלך מעצר בעודו שיכור, אלא לאנטישמיות בנוסח הנצרות של ימי הביניים, שממנה נבע "הפסיון של ישו" (2004). את זה הוא עשה כשהוא פיכח ובשיא כוחו היצירתי. את ההערות נגד הומוסקסואלים ושחורים, את האיומים המוקלטים כנגד אוקסנה גריגורייבה הוא עשה בדרגות שונות של שילוב בין שכרות ודיכאון.

ג'ודי פוסטר, במאית "החיים הכפולים של וולטר", הוכיחה בבחירתה את גיבסון לתפקיד הראשי, ובנכונותה לשחק לצידו, כי היא חברת אמת. מעשה המפגין אמונה עזה כי הצדדים הלא סימפטיים, שנחשפו הינם ביטוי למצוקה ולא שיקוף של מהותו. ספק רב אם היא צודקת, אך בכל מקרה הרצון הטוב לא הופך את הסרט ליותר ממעשייה תמוהה. 

עומד שוב על הרגליים. גיבסון ובובת הבונה

וולטר בלאק (גיבסון), גיבור הסרט, הוא גבר בדיכאון עמוק. לאחר ניסיון התאבדות כושל הוא מנסה לשקם את חייו בטכניקה יוצאת דופן של תקשור עם סביבתו באמצעות בובת בונה. העניין העיקרי בסרט נובע מהמתח בין מפגן ההרס העצמי הציבורי של גיבסון, ובין ההצגה המפורטת של הדיכאון בסרט.

הפעולות הלא בדיוק שפויות של הגיבור המעורער הופכות לסוג של תיעוד של השחקן. ההזדהות עם המצוקה של הגיבור מזמינה את הקהל למחול גם לשחקן. הממד המטא-טקסטואלי מרתק, אך אינו מפצה על ליקוייו של הסרט.

זה מל או וולטר?

פוסטר וסטיוארט. משפחה במשבר

לאחר ניסיון ההתאבדות הכושל, וולטר השיכור מוצא במכולת אשפה בובה מסמורטטת של בונה. הוא מתעורר למחרת ומתחיל לדבר לעצמו דרך הבובה. האישיות הקורסת של וולטר נדחקת הצידה, למען הבונה הכריזמטי והמחוספס ומבטאו האוסטרלי המודגש (גיבסון חוזר לשורשים). הוא מקבל את הביטחון הנדרש לחזור הביתה, לעשות סדרה של שינויים מרחיקי לכת בתוכניות הייצור של חברת הצעצועים ולשקם את היחסים עם אשתו ובנו הצעיר.

גיבסון מזוהה עם דמויות גיבורים שהשבר הנפשי שלהם מבצבץ, כמו דמותו של מרטין ריגס בסדרת "נשק קטלני". הניגוד בין דמותו של וולטר ושל הבונה מחצין הפכפכות זו ומאתגר את גיבסון השחקן. בכל רגע נתון הוא צריך לשחק, בו זמנית, את וולטר המדוכא-פאסיבי, ואת הבובה הנמרצת.

בובה של סרט

הבובה המשתלטת על אישיותו של וולטר מניעה את הטון של הסרט בין פנטזיה חיובית לסרט אימה. כמו דמותו של ווילסון, הכדור-עף, שהופך לחברו הטוב של טום האנקס ב"להתחיל מחדש" (2000), נראה כי יכולתו של החפץ הדומם להציל את שפיותו של הגיבור היא החשובה. כמו הארנב הענק והבלתי נראה ב"הארווי" (1950), גם כאן נדמה כי לבובה יש סוג של קיום ממשי. הסממנים החיובים של סרט פנטזיה ניכרים גם בהצלחה המהירה והלא סבירה של השינוי אותו מאמץ הגיבור בחייו האישיים והמקצועיים.  

התא המשפחתי משתקם. גיבסון וסטיוארט 

אבל לסרטים שבהם יש בובת פיתום, יש מנהג מגונה לנוע לעבר האימה, כשהחפץ שהיה אמור להיות דומם מגלה סימני חיים לא צפויים. באחד מסיפורי "Dead of Night" מ-1945 משתלטת בובת פיתום על נפשו מפעילה, וב"קסם" (1978) מדיחה בובת הפיתום את מפעילה לבצע מעשה רצח. מבלי להסגיר פרטים לגבי חלקו האחרון של הסרט, גם כאן תוביל מערכת היחסים המוצגת למקום מפתיע בקדרותו.

שינוי הטון הקיצוני מזכיר את אופיו הכפול של גיבסון - התכונות שהפכו אותו לכוכב נערץ, מול האפלה שנחשפה בשנים האחרונות. אך כסרט נראה שהתנועה אינה מנומקת, ובוודאי אין כל הגיון בסיום המנסה לחזור על צעדיו מאותה סמטה אפלה שאליה נכנסה העלילה בחלקה האחרון. את הבעיות יחסי הציבור של גיבסון נראה שאף סרט לא יכול כרגע לפתור, בוודאי לא סרט זה.