"האישה ששרה", הסרט שייצג השנה את קנדה בחמישייה הסופית של אוסקר הסרט הזר, הוא יצירה מסקרנת יותר ממה שנדמה במבט ראשון. מה שנראה לאורך רוב זמן הצפייה כעוד סרט פסטיבלים מיופייף ונצלני על סבלם של בני האדם בעולם השלישי האכזר הולך ומתגלה בהדרגה כספק טרגדיה יוונית ספק מלודרמה נוסח ג'ורג' עובדיה, וגורם לצופים להעריך מחדש את המסע המפרך שעברו עד לאותו שלב.
הסרט מבוסס על המחזה "שרופים" של המחזאי הלבנוני-קנדי ווג'די מועווד, שעלה לא מזמן גם אצלנו בסטודיו למשחק של ניסן נתיב. סימון וז'אן הם אח ואחות תאומים החיים במונטריאול, ילדיה של נאוול מרוואן (לובנה אזבל המצוינת, הכוכבת של "זרים" הישראלי), מהגרת ממדינה מזרח-תיכונית שמזכירה מאוד את לבנון למרות שהשם המפורש מעולם לא נאמר. במותה, משאירה נוואל לילדיה צוואה: לנסוע לארץ המוצא שלה, לאתר שם את אביהם ואת אחיהם - שאת שניהם מעולם לא פגשו - ולמסור להם זוג מכתבים שכתבה. למרות מוזרותה של הצוואה וחרף חילוקי הדעות ביניהם, השניים מחליטים בסופו של דבר למלא אחריה ויוצאים למסע בעקבות ההיסטוריה המיוסרת של אמם, על רקע מלחמת אזרחים אלימה ואכזרית במיוחד בין נוצרים למוסלמים שמשתוללת במדינה.
עוד בוואלה!
הבמאי הקנדי דניס ווילנב יצר סרט מרשים למדי מבחינה קולנועית. שני סרטיו הקודמים של ווילנב, "פוליטכניק" ו"מלסטרום", לא הופצו אמנם בישראל, אך זכו בפרס הג'יני (המקבילה הקנדית לאוסקר) לסרט הטוב ביותר, כך שמדובר ביוצר מוערך מאוד במולדתו ולא בכדי. ב"האישה ששרה", מצטיין ווילנב גם בבימוי הסצנות הדרמטיות השקטות וגם בסצנות האלימות המורכבות. מצד שני, יש בסגנון שלו משהו יותר מדי בומבסטי ונפוח (ראו ערך סצנת הפתיחה המסתורית עם פסקול של רדיוהד ברקע), שמנסה לשוות לסרט הלא מאוד עמוק הזה הדר וחשיבות עצמית, הרבה מעבר למה שהוא יכול לשאת על כתפיו.
גם בכל הנוגע לעיבוד המחזה של מועווד למהלך עלילתי-קולנועי משכנע, ווילנב מצליח פחות. השזירה של סצנות העבר הסטטיות של האם המתייסרת, עם מסע החיפוש העכשווי המרתק של ילדיה, לצד סצנות יחסים מסוימות שמתרחשות בין שני הזמנים, לא מתחברת למכלול זורם ומשכנע, מכבידה על הסרט בתחושה של גרירת רגליים ומונעת ממנו להמריא באמת. גם צירופי המקרים, שהעלילה של "האישה ששרה" משופעת בהם ככל שהיא מתקדמת, סוחבת את הסרט עמוק מדי לאזורים של מופרכות מלודרמטית.
בסופו של דבר, "האישה ששרה" היא מלודרמה אפקטיבית, שמנסה למכור את עצמה כיצירת אמנות משמעותית. מי שיבוא לסרט בלי לצפות לאמנות גדולה, עשוי לצאת מסופק.