שתף קטע נבחר

גשר לונדון מתמוטט: על "לונדון בולווארד"

"לונדון בולווארד" יכול לשמש יומית ראויה לחפצים בכך, אבל במבחן המסורת המפוארת של סרטי הגנגסטרים הבריטיים הוא נותר מאחור. מסקנה: תסריטאי טוב הוא לאו דווקא במאי טוב


"לונדון בולווארד" ("London Boulevard") פוסע במשעולים המוכרים והאהובים של סרטי הגנגסטרים הבריטיים, על האלימות הריאליסטית, הדמויות האקסצנטריות של צפון אנגליה והאיסט-אנד הלונדוני - סיפורי הנקמה המדממים שבמרכזם, והגבריות הקשוחה והמיוסרת, הייחודית להם, של בני מעמד הפועלים (ע"ע "מונה ליזה", "יום שישי הארור", "לתפוס את קרטר" ו"יום שני הסוער").

 

 

הבעיה עם הסרט, שכתב ולראשונה גם ביים וויליאם מונהאן, התסריטאי זוכה האוסקר של "השתולים", היא שאין בו דבר פרט לקלישאות המזוהות עם הז'אנר הייחודי כל כך. זה סרטו של מישהו שנורא רוצה להיות גיא ריצ'י או ניל ג'ורדן המוקדם (והסרט, אכן, מביא סיפור המזכיר את "מונה ליזה" הנפלא), אבל נשרך הרחק מאחור. עוד הוכחה שתסריטאים מוכשרים הם לא בהכרח במאים טובים.

 

קולין פארל, שחקן מעולה, מגלם את דמותו של פושע המשתחרר מהכלא ונחוש בדעתו לחזור למוטב. הוא נשכר לשמש כשומר ראשה של דוגמנית אנורקטית ונוירוטית (קירה נייטלי), נורמה דזמונד של שכונת הולנד פארק היוקרתית, ובמקביל הודף ללא הצלחה את ניסיונותיו של חברו הטוב (בן צ'פלין) לגרור אותו חזרה אל עולם הפשע.

 

חוץ מזה, הוא צריך להשגיח על אחותו הנרקומנית (אנה פרייל), לנקום את מותו של חברו ההומלס שנרצח על ידי כנופיית נערים נוסח "תפוז מכאני", ולהישמר מפניו של גנגסטר הומוסקסואל פסיכוטי (ריי ווינסטון), שדמותו פה היא סך כל הקלישאות המזוהות עם פושע בריטי אכזר ואנין טעם. הכל דחוס במאה וקצת דקות של סרט אחד.

 

העבריין בעל לב הזהב

וזוהי הבעיה הנוספת של "לונדון בולווארד", המבוסס על ספר באותו שם מאת קן ברואן (ראה אור בעברית בהוצאת סלע). עודף הסיפורים הדרמטיים פשוט אינו מתפתח באופן משכנע, כשבמיוחד אמורים הדברים בדוגמנית הנ"ל (בספר מדובר בשחקנית עבר מזדקנת ופאתטית, ומכאן שמו שמרפרר אל יצירת המופת של בילי וויילדר, "שדרות סאנסט"). לכאורה, תפקידו של העבריין-בעל-לב-הזהב הוא לגונן עליה מפני צלמי הפפראצי הצובאים על ביתה, אך בפועל המפגש בין השניים אמור לספק את הציר הרומנטי הלוהט של הסרט.


נייטלי. על תקן הדוגמנית (מתוך הסרט)

 

נכון שהחלפתה של דמות מבוגרת בצעירה אטרקטיבית אמורה לקרוץ לטעם הקופה. אבל ההיבט הרומנטי-מלנכולי של הסרט נותר איפשהו על רצפת חדר העריכה, אולי משום שגם מונהאן הבחין בחוסר הכימיה הבולט בין פארל ונייטלי. זו האחרונה משחקת פה דמות חלולה לגמרי, ומדגמנת פגיעות ושבריריות שאינן עוברות בשום שלב אל לב הקהל. גם דמותו המשנית של מנהל העסקים התימהוני של הכוכבת המתבודדת, בגילומו של דיוויד תיוליס מ"עירום", אינה תורמת לסרט דבר מלבד משפט ארס מבריק הנוגע למוניקה בלוצ'י.

 

קשה אף להזדהות עם הפושע לשעבר שמגלם פארל, שעוטה רוב הזמן את מבע האביר בן דמות היגון. ניסיונותיו להפוך למלאך השומר של האנשים הסובבים אותה (האחות, ההומלס, השחקנית),

הן עוד קלישאה של "דמות מיוסרת בחיפוש אחר גאולה". וכך, אחרי פתיחה טובה דווקא, "לונדון בולווארד" עובר לקפץ מסצנה לסצנה, מסיטואציה אחת לאחרת, מבלי שהמתרחש על הבד יצבור נפח ועניין של ממש (כנופיה אלימה של מוסלמים, רופא הודי משעשע ורוצח שכיר בוסני, שצצים ונעלמים על הדרך, הם עוד דוגמא לגודש שמכריע את הסרט).

 

בצד הזכות של הסרט אפשר לציין את העובדה שהסרט, על פגמיו, אינו משעמם לרגע; את עבודת הצילום היפהפייה של כריס מנגס הוותיק ("דמעות של שתיקה"); את פסקול הסיקסטיז האנכרוניסטי-אך-מקפיץ (רולינגס סטונס, בוב דילן, היארד-בירדס, ומוזיקה מקורית שכתב סרג'יו פיצורנו מלהקת הרוק הבריטית Kasabian); וכמובן את קולין פארל - שחקן שתמיד תענוג לעקוב אחריו, גם בסרטים כמו זה שבהם אין לו הרבה מה לעשות.

 

"לונדון בולווארד" יכול לשמש יומית ראויה לחפצים בכך, אבל במבחן המסורת המפוארת של סרטי הגנגסטרים הבריטיים הוא מקבל מספיק בקושי.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פארל ונייטלי. ההיבט הרומנטי-מלנכולי התפספס
לאתר ההטבות
מומלצים