"מסיבת רווקות" נרשם בדפי ההיסטוריה כקומדיה הנשית הפרועה המצליחה אי פעם. עקרונית, זה נכון: הסרט אכן נכנס בקלילות לטריטוריה קולנועית שהיתה גברית למהדרין עד עתה. הוא מתייחס בשובבות ואף בגסות רוח לכל הדברים הנעלים והשפלים שהגוף שלנו מסוגל להפיק, ועושה זאת טוב יותר מכל מהתלה זכרית בשנים האחרונות.
וכך, כבר בדקה הראשונה של הסרט, אנו מקבלים בדיחות על שקי אשכים, ובשלב מוקדם שלו ניתנת ההזדמנות לצפות בחבורה של נשים מקיאות ומשלשלות. כל זה אכן מקורי ומצחיק אבל זה לא העניין כאן. תקדימי וסוחף ככל שיהיה ההומור שבו, "מסיבת רווקות" הוא סרט גדול מסיבה אחרת.
הסיבה היא שהסרט משתמש בסיפורה של אנני (קריסטן וויג), לוזרית המתמודדת עם חתונתה הקרבה של חברתה הטובה ביותר, כדי לייצר תובנות מאירות עיניים, עומק אנושי ועוצמה רגשית. אמרו פעם שבכל בדיחה טובה יש משהו מצער, כי הדברים המשעשעים נוצרים מעיוותים בעולמנו, ו"מסיבת רווקות" מוכיח שאכן כך הדבר.
הבדיחות ב"מסיבת רווקות" כל כך טובות כי הן חושפות אילו עיוותים קיימים ביחסים בין חברות ובין אנשים בכלל, ובסופו של דבר, זה עצוב. וכך, "מסיבת רווקות" הוא אחד הסרטים הכי מצחיקים שנראו בשנים האחרונות, אבל גם אחד הנוגעים ללב שבהם.
זה לא בהכרח מפתיע. אחרי הכל, אמנם קריסטן וויג כתבה את "מסיבת רווקות" וגם מככבת בו, אבל אין לשכוח כי הפיק אותו ג'אד אפאטו, שתמיד התמחה בערבוב סוגים שונים של רגשות. הקולנוען הפורה אולי ידוע כאשף הקומדיות הבכיר בהוליווד העכשוויות, אבל בסרטים שלו תמיד היה בסיס דרמטי איתן.
כך, למשל, "סופרבאד" (שהפיק) היה אחת מדרמות הנעורים היפות אי פעם על המעבר מילדות לבגרות; "הדייט שתקע אותי" הציג בצורה מבריקה את הקשיים להתמודד עם המעבר הזה ו"אנשים מצחיקים", סרטו האחרון שבו הגיבור עמד על התפר שבין החיים למוות, כבר היה דרמה לכל עניין ודבר. יתרה מכך, מבחינת היומרות של הסרט והיכולת שלו להגשימן, "אנשים מצחיקים" היה מלאכת מחשבת ברמה של רוברט אלטמן. דברים אלה אמורים גם לגבי "מסיבת רווקות". למעשה, לאור זירת ההתרחשות של הסרט, אפשר אף להשוות אותו ל"החתונה" של היוצר האגדי.
וכך, עוד יותר מן העבודות הקודמות של אפאטו, "מסיבת רווקות" (שביים פול פייג) מצליח להתמקם בשעת מבחן כלשהי בחייהן של כמה דמויות ולנצל את המעמד כדי לחשוף בצורה חדה ואמינה את המורכבות של הקיום האנושי.
במקרה זה, קשת הדמויות גם גדולה מאי פעם, ובכל זאת וויג ואפאטו משכילים לבנות כל אחת ואחת מהן בצורה יסודית ורבת פנים, ומכל חתיכות הפאזל הללו מתקבל בסופו של דבר פסיפס שיכול לייצג בעיני כל צופה את החברים שמסביבו ואת החיים שלו בכלל.
וכך, בין השאר, אנו חוזים בחברתה הטובה ביותר של אנני, ליליאן (מיה רודולף), שהחתונה שלה מניעה את העלילה, וגם גורמת לה לשנות את אופייה בצורה שמרתיעה את מכרתה הוותיקה. בכך היא חושפת, בהתאם לנטייה של אפאטו לדון בהשלכות של מעבר מצורת חיים אחת לאחרת, את המחיר הבלתי נמנע שאנו נדרשים לשלם במעבר מרווקות לנישואים.
את יוקר המחיר הזה מגלות לנו ביתר שאת חברותיה הנשואות של ליליאן. הבולטת שבהן היא הלן (רוז ביירן מ"דמג'ז" ו"אקס מן: ההתחלה"), אשת מיליונר שלכאורה הכל זוהר בחייה. אך ברגע שהיא בוכה וכל האיפור שנמחק מפניה חושף זוג עיניים נזקקות, מתחילים להבין עד כמה גדול אצלה הפער בין האשליה החיצונית והריקנות הפנימית, והיא הראשונה להודות בכך. מולה ניצבת מייגן (מליסה מקארתי), שהיא הרבה פחות מושכת פיזית מכל חברותיה וקרובותיה של ליליאן, ובכל זאת היא היחידה מהן שמצליחה להיות שלמה עם עצמה.
שמנמוכה ככל שתהיה, ולמרות כל ההקנטות שספגה בחייה, דווקא מייגן היא זו שמסתכלת במראה ומרוצה ממה שהיא רואה. מי כמוה יודע שהטבע לא תמיד מחלק את המשאבים בצורה הוגנת ושאנשים יכולים להיות שטחיים ומרושעים ביחס אלייך. ובכל זאת, עוד בתיכון היא למדה שאין טעם להתבכיין על כל זה, והבינה שעדיף פשוט להפיק את המיטב מהמצב, כי לכל אחד מאיתנו עוד נותרה תקווה, והרבה. כל זה אופייני לתפיסת העולם של אפאטו, שאצלו גם בגיל 40 אפשר לאבד בתולים.
את תפיסת העולם הזו מנסה מייגן להנחיל גם לאנני, שהיתה זקוקה לניעור כדי להבין איך להשיב מלחמה שערה לגברים המתעללים רגשית שבחייה (את הנלוז שבהם מגלם ג'ון האם), וכן להתחיל לעשות עם עצמה משהו מועיל יותר מאשר לקנא בחברותיה המוצלחות ממנה.
"מסיבת רווקות" מציג את ההבנה הזו בצורה כה מוקפדת ואמינה, שהצופים חשים כי הם עוברים את התהליך יחד עם אנני, ולומדים גם הם להסתכל על העולם בצורה בריאה יותר. כאן בעצם טמונה המעלה העיקרית של "מסיבת רווקות": מעל הכל, הסרט פשוט מעורר השראה. רווקו?ת יכולה להיות עניין מלחיץ, ומסיבות רווקות הן עסק מרתיע, והאמת היא שכל סוג של מסיבה תמיד מעורר יראה חברתית מסוימת. בכלל, החיים האלה הם לא דבר פשוט, אבל עוד יותר מאשר בסרטים קודמים של אפאטו, אנחנו יוצאים מ"מסיבת רווקות" בתחושה שאם הגיבורים שלו יכולים לצלוח את כל זה, אז גם אנחנו מסוגלים לכך.
ההזדהות מגיעה לרמה כה גבוהה, בגלל שהכל כל כך אמיתי ונכון ב"מסיבת רווקות". כמעט שום דבר לא מאולץ או מלאכותי. הדמויות והמצבים נראו כאילו נתלשו מן המציאות, ההלצות חדות, המשחק מדויק ורגעי השיא מתוזמנים היטב. חשוב מכל, בתסריט של וויג יש כמה חילופי דברים כנים ומושחזים בצורה כמעט בל תיאמן, מהסוג שכל צופה היה חותם עליהם, אבל אף פעם לא מעז לומר בעצמו.
כך, למשל, באחד הרגעים היפים בסרט, בשעה שאנני מתעקשת ליצור סדקים במקסם השווא של ליליאן ערב חתונתה, שואלת הכלה העתידית את חברתה הקנטרנית - "למה את לא מסוגלת פשוט לשמור דברים בבטן ואז ללכלך עליי מאחורי הגב כמו שכולן עושות?". במשפט זה היא חושפת את ההתחסדות שקיימת במוסד החברות, אבל גם את מידת הצורך שלנו לשמור עליה.
המשפט הזה לא רק יוצר רגע תסריטאי ושנון להפליא, אלא גם מצליח להוביל את הצופים להרגיש טוב יותר עם עצמם ועם החולשות האנושיות שלהם. כיאה לסרט כולו, הוא גורם לנו להבין שזה בסדר לרצות שישמחו איתך, אבל זה בסדר גם לקנא, וזה בסדר גם לא להגיד תמיד את האמת, וזה בסדר גם לרכל, וזה בסדר גם לטפח תקוות ולרצות שהכל מסביבך יהיה טוב.
בסיכומו של "מסיבת רווקות" אנו מפנימים כי זה בסדר להיות בן אדם, ואף שהוא מוגדר כקומדיה נשית, המסר שלו מספיק מנומק כדי להדהד גם באוזני הגברים שבקהל בצורה משכנעת. וכך, "מסיבת רווקות" אולי לא יפתור לאף אחד את הבעיות בחיים, אבל בהתאם למה שליליאן מבקשת מאנני, הוא עוזר לכולנו להתמודד טוב יותר עם הדברים שאנו שומרים בבטן.
"מסיבת רווקות" - איפה ומתי רואים את הסרט
"מסיבת רווקות" - מי באה להשקה?
"מסיבת רווקות" - נשים מצחיקות בהסטוריה של הקולנוע