"בין השמשות": מפספס את הצומת

"בין השמשות", סרטו העלילתי הארוך הראשון של אלון זינגמן, עוקב אחר כמה דמויות שגורלותיהן מצטלבים במהלך יממה אחת. המשותף לסיפורים השונים הוא החיפוש הנואש אחר גאולה, הצורך בסליחה, נטילת אחריות, והקשרים שבין הורים וילדיהם. לזכותו של זינגמן ייאמר, שרוב הזמן הוא עומד בכבוד במשימה שנטל על עצמו, על אף עודף הקלישאות שמעיב פה ושם על סרטו.

סיפור אחד הוא זה של אב (שמיל בן ארי) האוסף משדה התעופה את בתו (רותם זיסמן כהן), ששבה מטיול ארוך בדרום אמריקה. בדרכם חזרה הביתה נקלעים השניים לסיטואציה דרמטית, שמשנה באחת את יחסיהם. סיפור שני עוסק באם חד הורית (ריימונד אמסלם) המגלה באקראי את פרטי אמה הביולוגית (אורלי זילברשץ) שמסרה אותה לאימוץ בינקותה, ויוצאת לעקוב אחריה.

• אלון זינגמן מספר: כך עשיתי את "בין השמשות"
• רוצים לקרוא עוד על קולנוע? היכנסו לפייסבוק שלנו
  

סיפור נוסף עוקב אחר ילד, עולה חדש מארגנטינה, הממתין ביחד עם אמו (נטליה פאוסט) לניתוח ברית מילה שהוא אמור לעבור בבית החולים, ותוך כדי פוגש בנערה חולת סרטן החושפת בפניו פרט מטלטל על אביו. ואילו הסיפור הרביעי, המקרטע מכולם, הוא על שוטר (רמי דנון) המגיע לבית החולים בו מתרחש רוב רובו של הסרט כדי לנסות ולחדש את הקשר עם בנו הרופא (גל זייד).

גאולה - גירסת הקולנוע הישראלי

סיפורי גאולה וכפרה ה"מולבשים" על משפחות לא מתפקדות ודמויות אב שבירות הפכו נפוצים בקולנוע הישראלי של העשור האחרון. החשוב והטוב שבהם הוא "שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה מ-2004. אימוץ הנרטיב הזה על ידי יוצרים מקומיים הוא סימפטומטי למשבר המתמשך שחווה החברה הישראלית, התרה אולי נואשות אחר דמות אב חזקה, ובמקביל נמצאת רדופה על ידי רגשי אשם מייסרים ותחושה של אפוקליפסה קרבה (ע"ע "וביום השלישי" של משה איבגי).

זילברשץ ואמסלם.איך הן משתלבות בסיפור?

הפרטי, כתמיד, הוא גם פוליטי, ו"בין השמשות" הופך את בית החולים שבמרכזו לאתר מטאפורי נבון ואפקטיבי המעיד על כוונותיו לא פחות מהפאב התל אביבי הרקוב ב"החיים על פי אגפא".

המושג שבכותרת הסרט - בין השמשות - מתייחס לפרק הזמן שנקבע בהלכה היהודית בין שקיעת החמה וצאת הכוכבים, אך נחשב כידוע גם כשעת החמלה והרחמים (“ובשעת רחמים, בין השמשות" כתב ח.נ. ביאליק ב"הכניסיני תחת כנפך"). סרטו של זינגמן עושה שימוש נכון ויפה בשילוב המסורת היהודית ומדרשיהּ בסיפורים שהוא מביא.

לא כל הסיפורים עובדים באותה מידה. כך, מפגשו של הארגנטינאי הקטן (איאן צנטנר) עם נערה חולת סרטן (יערה פלציג) מכיל את כל הקלישאות שאפשר להעלות על הדעת ועוד, כולל התייחסותה הצינית והבוגרת של הנ"ל לזמן הקצוב שנותר לה. גם הקונפליקט הלא לגמרי ברור שבין האב השוטר ובנו המנוכר, הרופא, נבנה כמדומה על פי רצפט תסריטאי מצהיב מיושן, ומבין כל הסיפורים הוא המיותר והמובן מאליו.

מרוב סיפורים לא רואים את הסרט

המבנה המולטי-סיפורי, שהופיע לאחרונה גם בסרטו של איבגי, מציב אתגר בפני היוצרים, שכן הסיפורים השונים אמורים לא רק להשתלב היטב אלו באלו, אלא גם לחמוק מעודפי דידקטיות שעלולים להיווצר מאריגתם יחד. כל סיפור, במילים אחרות, אמור לתמוך ולהוסיף על האחרים, ולא למחזר את הסיטואציות הדרמטיות והאמירות הנלוות להן. יש, על כן, משהו מעט מלאכותי ב"בין השמשות", שמקורו בחיבור בין הסיפורים שאינו הופך את השלם – הסרט כולו – ליותר מסך חלקיו.

פלציג כילדה חולת הסרטן. הקרב על החיים

ובכלל, הצפייה בסרטיהם של זינגמן ואיבגי (סרטו של זה האחרון ירד אך לפני שבועות מספר מהאקרנים), מצביעה על נוכחותם והשפעתם של "סרטי גאולה"

אמריקאיים דוגמת "מגנוליה" ו"התרסקות" בקולנוע הישראלי. סרטים שנדרשים לעיצוב של כמה עלילות המתרחשות במקביל, ואשר המשותף להן הוא החיפוש של דמויות אבודות, נואשות, אחר דרך למירוק הנפש והמצפון.

אין בכך כל פסול, כמובן, והתופעה כאמור מעניינת וחשובה. אך “בין השמשות" נדמה לעיתים כמו ארבעה סרטי סטודנטים עשויים במיומנות ששולבו להם יחדיו, לא תמיד בהצלחה (וגם: המוזיקה המתכתית המנסרת כביטוי לריק רגשי יצאה זה מכבר מהאופנה). זינגמן מסתמן כאחת ההבטחות של הקולנוע הישראלי, במאי וכותב מוכשר, לו רק ישכיל לחמוק ממלכודת הקלישאה.