במוזיקה קוראים לזה "סופר גרופ", בכדורגל קוראים לזה גלקטיקוס. מאגדים שורה ארוכה של כוכבים לפרויקט אחד, ומפתחים ציפיות לא ריאליות. גם "השנים הכי יפות", הקומדיה החדשה של רשת שעלתה אמש (שני), מתהדרת בכוכבי ענק. קאסט שמורכב מגידי גוב, קרן מור, אורנה בנאי ושלמי קוריאט לא יכול שלא לפתח ציפיות. ההפקה נוצצת, ההשקעה ניכרת לעין, הכל מהודק טיפ טופ, אבל יש גם בעיה. כשפרויקטים כאלה נכשלים, הכישלון הוא גרנדיוזי. אמנם "השנים הכי יפות" היא לא כישלון, בטח שלא גרנדיוזי, אבל קשה שלא להגדיר אותה כאכזבה. אי אפשר להיפטר מהתחושה שמצוות כל כך מרשים של כוכבים קומיים, אפשר היה להוציא משהו קצת יותר איכותי.
האכזבה, כאמור, נובעת מהפוטנציאל. נושא הסדרה - מורים אומללים בבית ספר מופרע מספק בסיס אידיאלי לקומדיה מטורפת. בית ספר הוא חוויה קולקטיבית נוראית שמאחדת את כולם. מורים הם אוכלוסיה שכיף להתעלל בה. התלמידים הם הגיהנום שלא ברא השטן. כשכולם מתאגדים בכלא אחד, הפיצוצים הם בלתי נמנעים. "השנים הכי יפות", שהולכת במודע על הז'אנר הפרוע, מנסה להקצין עוד יותר את האירועים. המנהל המנוח מעביר הוראות דרך קלטות וידאו, המפקח מסניף ריטלין, המורה לתנ"ך רואה חזיונות אלוהיים, אבל לרגעים ארוכים מדי זה לא מספיק. יכול להיות שהבעיה נובעת מהניסיון שרכש הצופה הטלוויזיוני המיומן, זה שכבר ראה בחייו לא מעט קומדיות פרועות, אבל בסופו של דבר ההרגשה היא שהטירוף פשוט לא מספיק מטורף.
מורה להתעמלות שמן עם סיגריה בפה, למשל, זה לא באמת פרוע. להפך. במסגרת הז'אנר, זו הבחירה הבנאלית, זו שמובנת מאליה. גם תקשורת עם אדם מת דרך קלטות וידאו זה משהו שכבר ראינו לא פעם בעבר. הרגעים המצחיקים של "השנים הכי יפות" לא היו בחלומות או בבריחה להזיות של המורים, אלא דווקא בבדיחות הקטנות והריאליסטיות. למשל, שוטר שחוקר את המורה שלו לשעבר, ומתענג על כל רגע ממאזן הכוחות החדש ("אני אחליט מתי ההפסקה"), או מורה תשושה שנכנסת לכיתה ומתחננת בפני התלמידים שלא יגררו את הכיסאות. זה היה רגע קטן וקסום, שהמחיש יותר מכל את המצוקה של המורים, את היותם קורבנות אומללים של מערכת סוחטת רגשית ואת המצב הנפשי השביר שבו הם נמצאים.
בשביל להמחיש את הטירוף שבחיי ההוראה או להלעיג אנשי חינוך, לא צריך להראות פלאשבקים מהמלחמה או שיחות עם סנה בוער. מספיק להראות מורה עייפה, שנכנסת לכיתה במבט מיואש, ובעיניים עצומות וכואבות מתחננת בפני תלמידיה שפשוט יפסיקו לגרור כיסאות. היש יותר אומלל מזה?
כאמור, ההשקעה מורגשת בכל סצינה. זה לא רק הקאסט הנוצץ, אלא בעיקר ההפקה היקרה. שי אביבי, למשל, גויס רק בתור ווייס אובר. לסצינה אחרת הביאו במיוחד אלפקה. קטע הריקוד של המורה לאנגלית, מיסיס בדלאק (המצחיקה) עלה יותר מפרק שלם בקומדיה ממוצעת של ביפ. אילו היה מדובר בסיטקום צנוע של שעות אחר הצהריים ב-yes קומדי, "השנים הכי יפות" היתה מוגדרת כהצלחה. בפריים טיים של ערוץ 2, לעומת זאת, עדיין מצפים לקצת יותר. כרגע ההישג הכי מרשים של "השנים הכי יפות" זה שהיא הצליחה להפוך את "סקראבס" ליצירת מופת קלאסית.
"השנים הכי יפות": מי בא להשקת התוכנית?
"השנים הכי יפות": נהניתם בשיעור? חיכיתם להפסקה? דברו על זה בפייסבוק שלנו