"איך להיפטר מהבוס": חפשו קידום במקום אחר

"איך להיפטר מהבוס" ("Horrible Bosses"). יכול היה להיות קומדיה שחורה על חרדות מפני אובדן כוח ותקווה במקום העבודה, סרט רלוונטי בתקופה בה המשק האמריקאי אינו יכול לספק את יציבות של ימים עברו. אך בהיעדר אמירה, כל מה שנותר בו הוא אוסף של גאגים וולגאריים ועניין הולך ופוחת מצד הצופה.

בקומדיה "9 עד 5" (1980) שלוש עובדות חטפו את הבוס המניאק שרדה בהן. הצלחתן לבצע טוב ממנו את עבודתו היוותה נקמה בעלת ניחוח של התרסה פמיניסטית. כאן הגיבורים עוצבו ברוח הזכרים האינפנטילים המוכרים מהקומדיות של ג'אד אפטאו, ומולם הוצבו שלוש קריקטורות בלתי אפשריות של בוסים פסיכוטיים.

אלמנט של חרדה אמיתית, כזו שיש לה קשר למציאות של הזמן והמקום, או סבירות פסיכולוגית אינו קיים בסרט. מה שיש זו תגובה היסטרית ליכולתו של המעסיק (או המעסיקה) להכפיף את המועסק, והפנטזיה על אפשרות החיסול של בעל הכוח.

קורות חיים של הסרט

ניק (ג'ייסון בייטמן) הוא החמור החרוץ המדורבן באמצעות הבטחת קידום שאותו הוא אמור לקבל בקרוב. לשם כך הוא מגיע בשש בבוקר, נשאר עד השעות המאוחרות ובין לבין בולע את כל מה שמאכיל אותו דייב (קווין ספייסי), הבוס הסדיסט והמופרע שלו.

ספייסי מאבד את זה מול דיי ובייטמן

קורט (ג'ייסון סודייקיס) הוא עובד מוערך שמסתדר נהדר עם הבוס האבהי ג'ק (דונאלד סאתרלנד). אבל כשהאחרון מת, הבן הדגנרט-חרמן-מסומם שלו בובי (קולין פארל) משתלט על העסק, והופך את מקום העבודה לגיהינום.

לדייל (צ'ארלי דיי מ"פילדלפיה זורחת"), לא אמורות להיות בעיות של הכפפה לסמכות. חלום חייו הוא להיות בעל, ובמקצועו כסייע לרופאת שינים, הוא בוודאי לא מפגין נטיות לדומיננטיות מאצ'ואיסטיות. אבל ד"ר ג'וליה האריס (ג'ניפר אניסטון), הבוסית המיוחמת והסוטה שלו, מטרידה אותו מינית ומאיימת לחרב את ארוסיו אם הוא לא יבצע בה את זממה.

הפתיחה היחסית מוצלחת של הסרט מבססת את תיק התביעה כנגד שלושת הבוסים, ומבהירה מדוע, בהתאם להיגיון הלא מפותח של הגיבורים, הפתרון המתבקש הוא לחסל אותם. אבל כיצד שלושה לבנבנים לא מפותחים ידעו לבצע מלאכה זו? 

מעמד הביניים מרים ידיים

בעצתו של מי שהם תופסים כקרימינל שחור ומסוכן דין "מאת'רפאקר" ג'ונס (ג'יימי פוקס) הם בוחרים בשיטה שנוסתה ב"זרים ברכבת" (1951) של היצ'קוק ושוחזרה ב"זרוק את אמא מהרכבת" (1987) - החלפת קורבנות בין המחסלים על מנת להקנות לכל אחד מהחשודים אליבי מוצק.

למרות שהדמויות עצמן מזכירות סרטים אלו בעודן מגבשות את תוכנית הפעולה, הסרט אינו מרוויח מכך ולו קמצוץ של תחכום. ההצהרה על עיקרון הפעולה אינה מתממשת בביצוע. כל טעות אפשרית נעשית – במקום לצאת כל אחד לדרכו הם ימשיכו להסתובב יחד כשהם מותירים שלל ראיות מפליליות ונכשלים בתקלות קטנות המסיטות אותם ממטרתם.

כל זה אינו מתגבש לקראת שיא, אלא מבהיר, ככל שחולף הזמן, שהתסריט איבד כיוון. כשהסיטואציות האבסורדיות נתפסות כשרירותיות, העניין במתרחש הולך ומתנדף וכמות פרצי הצחוק הולכת ופוחתת.

מי מקבל תוספת הומור?

הבדיחות המוצלחות בסרט תלויות בשחקנים, ובעיקר אלו המגלמים את תפקידי הבוסים. ספייסי משעשע כבוס שמתחיל כמופרע, אבל, כמו הסרט, פחות מעניין דווקא כשמעשיו הפכים לקיצוניים יותר. אניסטון מעצבת דמות מוגבלת מבחינה קומית, אך כמעט ומפצה על כך באמצעות חשיפת טפחיים מגופה המתוחזק היטב.

אניסטון ודיי. די, זה די?

השלישי - קולין פארל, בתפקיד הבן המסומם של הבוס, גונב את ההצגה. עם מראה שמזכיר את דמותו של לס גרוסמן (טום קרוז) ב"רעם טרופי", גם פארל שמן, שעיר, מזוקן, עם תספורת הלוואה וברור כי הוא מתענג על כל רגע שבו הוא מחרב את האטרקטיביות הרגילה שלו. חבל שהוא מופיע רק לדקות ספורות.

הבמאי סת' גורדון, וארבעת התסריטאים החתומים על התסריט, מגיעים כולם מעשיה בשלל קומדיות טלוויזיוניות.

למרות שהוולגריות המפורשת של הבדיחות מבדילה את הסרט מקומדיות של הרשתות הגדולות, אין לו יתרון ניכר על רמת המקוריות והערך של המוצר הטלוויזיוני הממוצע. חבל, כי ניתן היה לעשות זאת גם אחרת.

ב-2007 גורדון ביים את הסרט התיעודי המצוין "The King of Kong", ובו יש עימות על תואר האליפות במשחק המחשב "דונקי קונג" בין גבר ממוצע, מרובע ומשעמם לבין האלוף הוותיק האקסטרווגנטי והמופרע. עימות זה, המזכיר את ההתנגשות בין הגיבורים של "איך להיפטר מהבוס" ומעסיקיהם, זוכה דווקא בסרט התיעודי לטיפול מצחיק מקורי ומעניין הרבה יותר.