"אחותי היפה": מזרחי זה הכי, אחותי
ב"אחותי היפה" בוחן מרקו כרמל את העוצמה הנשית במשפחה המרוקאית באמצעות אגדות עממיות. הריאליזם הפנטסטי בסרט מזכיר את "שחור", אך מהווה גרסא נאיבית ומרוככת שלו
"אחותי היפה", סרטו של מרקו כרמל, מביא אגדה צבעונית ופולקלוריסטית המתרחשת בעיירה דרומית בישראל של היום. הניסיון לספר מעשיה מקומית המזכירה את סיפורי הריאליזם הפנטסטי מבית היוצר של גבריאל גארסיה מרקס ושות' ראוי להערכה, גם אם התוצאה אינה לגמרי מספקת.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הסרט נפתח בסצינה מצוינת, שבה אחד מבני העיירה נאסף על ידי רוכב תלת אופן מסתורי, ויחד הם נוסעים לחזות במסע הלוויה שלו עצמו. התמונה הזו, כמו גם דמותו החוזרת בהמשך של הרוכב, שהוא כמסתבר דמות מקומית מוכרת, ממקמים את הסרט כבר מראשיתו בטריטוריה פואטית שאיננה ממש שגורה בקולנוע הישראלי.
יומני כרמל
לא פעם במהלך הצפייה ב"אחותי היפה" נדדו מחשבותיי אל "שחור" - סרטם המכונן של חנה אזולאי הספרי ושמואל הספרי מ-1994 - שהיה אחד מחלוצי הריאליזם הפנטסטי בקולנוע הישראלי, וחיבר באופן חתרני בין האסתטיקה החריגה הזו בנוף היצירה המקומית, לבין השיח הרב תרבותי בישראל שהיה אז בראשיתו.
ואכן, העיסוק במשפחה מרוקאית שחיה ומתפקדת בתוך עולם המטשטש בין מציאות ופנטזיה משותף לשני הסרטים. הגיבורה פה היא ראמה (אוולין הגואל), שניתקה את הקשר עם אחותה הצעירה, מארי (ריימונד אמסלם), לאחר שזו נישאה לדייג ערבי (נורמן עיסא). כאשר האחות מתה לאחר מחלה קשה, היא ממשיכה לרדוף את ראמה ואת בעלה הנלעג, רוברט (משה איבגי), משום סירובה של האחות הבכורה לקבור אותה בסמוך לקבר אימן.
ראמה מוצגת כאישה נחושה האוחזת בשלל אמונות תפלות, סוגדת לאחד הקירות שבביתה בו, היא מאמינה, שוכנת רוחה של האם, ושולטת ביד רמה בגברים הנרפים שמסביבה. לא רק בעלה, אלא גם בנה (איתי תורג'מן) שמסתיר בחדרו אוסף מרשים של סרטים כחולים ואביזרי מין, המשמשים עדות לגבריותו הלא מפותחת.
כמו ב"שחור", גם כאן הכישוף והפנטזיה מזוהים עם עוצמה ושליטה נשיים (זאת, אל מול חולשתם המוכחת של הגברים). אך בעוד בסרט ההוא שימשו אלה בסיס לדיון מורכב ומשמעותי במקומה של האישה המזרחית ביחס לנרטיב הציוני-אשכנזי השליט – מבכר "אחותי היפה" (שהתסריט לו נכתב בידי מרקו כרמל ועמנואל פינטו) להתרפק על המימד האגדתי-פולקלוריסטי.
יתר על כן, הצגת הקרע בין שתי האחיות ככזה שבסיסו פוליטי - בחירתה של האחות הצעירה לחיות עם ערבי - מעמידה את השיח הלאומי במרכז, ובכך כמו נענה הסרט לשיח האידאולוגי הדומיננטי שממנו השכיל לחמוק "שחור". אבל גם מבלי להיכנס לדיון הזה, הרי שהאופן שבו מטופל בסרט העימות בין האחיות לוקה בפשטנות, שאמנם משרתת את אופיו המלודרמטי, אך מותירה את הקונפליקט המרכזי הזה כשהוא מדשדש במקום.
רוח ממזרח
ואכן, המלודרמות המזרח תיכוניות הנפלאות שייצר ג'ורג' עובדיה ("נורית") הן עוד מקור השראה של הסרט. ממש לאחרונה התנסתה קרן ידעיה בז'אנר עם "כלת הים" שלה. היה זה ניסיון מעניין וחלקי להחיות את הסוגה שבמסגרתה נוצרו כמה מהסרטים הפופולאריים בתולדות הקולנוע הישראלי. "אחותי היפה" פועל אמנם בדרך נאיבית וישירה יותר מאשר זו המודעת לעצמה של ידעיה בסרט הנ"ל, אך באופן משונה מתקשה לרגש ולגעת באמת.
אולי זה משום שהפן הפנטסטי משתלט על הרובד הרגשי של הסרט, ואולי משום שסיפור היחסים בין שתי האחיות,
בעיקר בשלב שבו ראמה מתנחלת ליד קברה המאולתר של מארי ומתעמתת שם עם רוחה של האחות המתה הרודפת את משפחתה, לא צובר נפח משמעותי.
ועם זאת, "אחותי היפה", שהוא סרטו השני באורך מלא של כרמל (אחרי "הסודות של מישל" מ-2008), מבשר על תחייתה ההולכת ומסתמנת של המלודרמה הישראלית. זו העממית-מזרחית שמעולם לא זכתה כאן בלגיטימציה, ואשר נוכחותה המתחדשת מבשרת על שובו של הקולנוע הישראלי אל מקורותיו.
