"בית החלומות": מבנה בלי יסודות
סרט בבימויו של ג'ים שרידן ובכיכובם של דניאל קרייג, רייצ'ל ווייז ונעמי ווטס מבטיח רבות, אולם "בית החלומות" מתגלה כמותחן לא מותח וחסר פואנטה. אין פלא שיוצריו מתביישים בו
כאשר סרט בכיכובם של דניאל קרייג, רייצ'ל ווייז ונעמי ווטס, ובבימויו של מי שהיה מועמד שש פעמים לאוסקר, ג'ים שרידן ("כף רגלי השמאלית", "בשם האב"), לא נחשף בהקרנות מוקדמות בפני המבקרים האמריקאיים – הדבר אומר דרשני.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
עניין תמוה נוסף קשור בקדימון של הסרט. שכן במרכזו של "בית החלומות" ("Dream House") – כן, זה הסרט שלשמו נתכנסנו – מצוי "טוויסט" עלילתי, שכל חשיפה בלתי אחראית שלו עלולה לפגום בהנאה מהמוצר המוגמר. באופן מוזר, התפנית הדרמטית הזאת נחשפת בבירור בטריילר (יצא שצפיתי בו רק בדיעבד), כאילו הקפיד מישהו לנטרל מראש את שאריות ההנאה מהסרט.
כך או כך, מדובר במוצר תפל למדי שבמרכזו זוג (דניאל קרייג ורייצ'ל ווייז, שהפכו בעקבות הסרט לזוג גם במציאות) ושתי בנותיהם הקטנות, העוברים להתגורר בבית חלומות בעיירה ציורית בניו אינגלנד. אלא שמהר מאוד מגלה הבעל, וויל אייטנטן (נקרא כמו שמונה-עשר-עשר), שבבית התרחשה טרגדיה נוראית – אב המשפחה שהתגוררה בו לפנים רצח את אשתו ושתי בנותיו, ומאושפז עתה במוסד פסיכיאטרי סמוך.
דברים מוזרים מתחילים להתרחש. גבר מסתורי בולש מחוץ לבית אחר בני המשפחה; צעירים מורבידיים בלבוש גותי מתכנסים במרתף ומשחזרים את הרציחות; ואישה גרושה הגרה בשכנות (נעמי ווטס) עם בתה המתבגרת, מסתירה אך בקושי את ההרגשה שכבר פגשה פעם במר אייטנטן. גם האידיליה המשפחתית החמה נראית, כשבאים לחשוב על זה, מעט נוסטלגית, זוהרת, ומיופה יתר על המידה. ומכאן והלאה (לטובת מי שלא צפו בקדימון) – נחריש.
על פניו, מתנהל "בית החלומות" בטריטוריה המוכרת של "החוש השישי", "האחרים", "שאטר איילנד", וסיפורי הבית הרדוף למיניהם. הבעיה המרכזית היא, שהתסריטאי דיוויד לוקה (שמאחוריו פילמוגרפיה לא מרשימה, אם לנקוט לשון המעטה, של קומדיות כושלות ונשכחות) מתקשה לנתב את הסיפור – מרגע שנחשפת אותה תפנית עלילתית – לאיזשהו כיוון מתוחכם ומעניין. הסרט אז מתחיל בצלילה חדה וסופו שמתרסק בקרשצ'נדו של טיפשות ומלודרמטיות נוסח ערוץ הולמרק.
מי הארכיטקט של הסרט?
וזה לא שאי אפשר היה אחרת. "בית החלומות" עוסק בסוגיות של טראומה, אשמה מייסרת, אבהות "רעה" מול "טובה", פרנויה, ועוד כיוצא בזה. אבל הסרט מוותר על כל אלה לטובת קפיצות מביכות בין מציאות להזיה, והסיפור הולך ונהיה מופרך ומגוחך.
דניאל קרייג, הלוא הוא ג'יימס בונד האלמותי, מגלם פה דמות גברית מיוסרת בסיטואציה שכמו לקוחה מהספרות הגותית (תעלומה מהעבר שאיש אינו שש לדבר עליה, בית שרובצת עליו קללה, חדרים נסתרים, ערעור הגבולות בין שפיות וטירוף, וכו'). במובן זה, דמותו כאן מזכירה את זו שגילם ליאונרדו דיקפריו בסרטו של מרטין סקורסזה, "שאטר איילנד" – איש משטרה שמגיע לאי מבודד כדי לחקור את היעלמותה של אסירה מסוכנת.
אבל עיסוקו של הסרט בגבריות תחת השפעה אינו מעמיק במיוחד. בכל הנוגע לסיפורי רוחות הוא לא מציע משהו שמעבר לנדוש, וכמותחן הוא מאבד מיעילותו החל משריקת המחצית.
איכשהו נדמה שמשהו קרה לסרט בדרך משלב קריאת התסריט אל המסך, אחרת קשה להבין מה משך את הטאלנטים הנ"ל אל היצירה הסתמית ונעדרת הפואנטה הזו.
על כך שאיש מהמעורבים ב"בית החלומות" לא ממש שבע רצון מהתוצאה הסופית, תעיד העובדה שהבמאי והכוכבים סירבו ליטול חלק במסע יחסי הציבור של הסרט (על פי הדיווחים, שרידן התעמת לכל משך הצילומים עם חברת ההפקה "מורגן קריק", שבסופו של דבר לא אפשרה לו לפקח על שלבי הפוסט-הפקה). היחידים שהרוויחו משהו מהכישלון הזה הם הצמד קרייג ו-ווייז. להם לפחות יצאה מכל העסק חתונה.
