המציאות לא עולה על כל דמיון
"מלחמה בע"מ", הסרט החדש של ג'ון קיוזאק, לוקה בצדקנות, התנשאות וחוסר מקוריות. שמוליק דובדבני חושב שאין דבר פתטי מסאטירה שאינה עובדת, על אף המאמץ
מבחינות מסוימות, ראוי ג'ון קיוזאק לאות כבוד הוליוודי על מאבקו נגד המלחמה בעיראק. אשתקד הוא שיחק בסרט היפה "גרייס איננה", אותו גם הפיק, על בעל המבקש להסתיר את דבר נפילתה של אשתו בעיראק מילדיהם, ואילו השנה הוא הפיק, כיכב והשתתף בכתיבת התסריט של "מלחמה בע"מ" – סאטירה פוליטית נוסח "דוקטור סטריינג'לב" ו"מלכוד 22”, שעניינה הוא האינטרסים הכלכליים שמניעים את המלחמה-שמסרבת-להסתיים הזו. הנה לכם שחקן מחויב באמת.
כשלונו הצורב של "מלחמה בע"מ" נובע משתי סיבות עיקריות: האחת, הסרט ממחזר טענות ידועות ושחוקות הנוגעות להיותה של המלחמה המשכה של ההשתלטות התאגידית בדרכים אחרות, וכתוצאה הדבר החריף היחיד שיש בו הוא כוסיות הצ'ילי שקיוזאק בסרט מרוקן לקרבו. והשנייה – הוא פשוט לא מצחיק, לא מזעזע, ומסרב להיתקע בגרון והרי אין לך דבר פתטי יותר מסאטירה שאינה עובדת על אף (ואולי משום) כל המאמץ.
מלחמה בע"מ. פרויקט אישי ויקר ללבו של קיוזאק
קיוזאק, שהוא כאמור הרוח החיה מאחורי המיזם העלוב הזה, מתקשה לשכנע בתפקיד מחסל ציניקן, הנשלח לרפובליקה אסייתית, שהוחרבה במלחמה מול אמריקה ועתה עוברת תהליך של בניה מחדש (מי אמר עיראק ולא קיבל?), על מנת לחסל פוליטיקאי מקומי העונה לשם עומר שריף (נראה אם אפילו חייכתם). תאגיד ענק בשם טמרליין (רוצה לומר הליברטון) מנהל למעשה את המלחמה הזו, כדי לזכות בחוזי השיקום של המדינה – בסצינה אחת עורכת להקת רקדניות מקומית, שחברותיה מצוידות ברגליים תותבות (שיוצרו על ידי התאגיד, כמובן), חזרות לקראת העלאת המחזמר "שיקגו" – ודן אקרויד צץ מפעם לפעם בדמות סגן נשיא שיותר ממזכיר את דיק צ'ייני.
בין הדמויות הנוספות שמסתובבות ב"עיר הברקת", אותו שטח צבאי סגור ששמו מתייחס לאזור דומה בבגדד אך גם ל"קוסם מארץ עוץ", מצויות קריקטורה של עיתונאית ליברלית (“כתבתי על הכיבוש הציוני בכל עיתון חשוב בעולם"), ומין בריטני ספירס מקומית שטקס כלולותיה המיועד עתיד להיות שיאו של יריד מסחרי הנערך במקום. וכן, גם בן דמותו של הקוסם הנ"ל נמצא פה. זהו המשנה המסתורי למושל (שזהותו הלא מפתיעה נחשפת בסוף) המנהל את הכאוס ממרתף סודי השוכן מתחת לסניף המקומי של רשת מזון מהיר.
את המטמורפוזה המוסרית שעובר הגיבור אפשר לחזות מרחוק
הצפייה ב"מלחמה בע"מ" מעלה את השאלה "מה לעזאזל קרה לסאטירה הפוליטית?”. מתבקש לומר, שבמציאות של היום היא מעט מיושנת. כוחה של הסאטירה ביכולתה לחזות ולהקצין תופעות, לא לתאר את המציאות כמות שהיא, אחד לאחד. וזה בדיוק מה שקורה בסרט הזה, שניכר בו שהוא פרויקט אישי ויקר ללבו של קיוזאק (אחותו, ג'ואן, מלוהקת לתפקיד של אשת יחסי ציבור אקסצנטרית), שהמציאות בו בהחלט לא עולה על כל דמיון.
חמור מזה: הסאטירה הפוליטית אינה עובדת כאשר היא נהפכת לצדקנית. כך, את המטמורפוזה המוסרית שתעבור הדמות שמגלם קיוזאק אפשר לחזות ממרחק, ואילו תיאורה של הרפובליקה האסייתית שבה מתרחשת העלילה (טורקיסטן, אגב, שמה) לוקה בעודפי "בוראטיזם", בהיעדר מינוח אחר. השילוב הזה, של התחסדות והתנשאות מערבית – האמריקאי הוא, אחרי הכל, ה"טוב" שמציל את המצב – מעקר את החריפות הסאטירית שהסרט חותר אליה.
זה לא שאין ב"מלחמה בע"מ" הבלחות של מה שבנסיבות אחרות ראוי היה לקרוא לו הברקה. למשל, חוויית קרב וירטואלית המאפשרת לעיתונאים לסקר את המלחמה מנינוחות של כורסה מרופדת. השם של ה”דיסני וורלד” הזה מוצלח לא פחות מהרעיון: Combat-O-Rama. אבל נחוצה פינצטה דקיקה במיוחד כדי לברור את רגעיו הטובים של הסרט.
מגע ידו הגס של הבמאי, ג'וש ספטל - שהתמחה עד כה בעיקר בעשיה דוקומנטרית - ניכר כמעט בכל סצינה בסרט. הוא מאמין גדול בתפיסה הגורסת "צעק, למה לדבר, וקרא לזה סאטירה", או "תן להם בראש עם פטיש שישה טון, ותחשוב שזה תחכום". הצרה היא, שהוא מכה על הראש את מה שכולנו כבר מבינים, ומתקשה לשלוט בכאוס שמשתולל מול כיסא הבמאי שלו. וקיוזאק? – עדיף שאת המחאה הפוליטית שלו הוא יתעל מכאן והלאה לאפיקים יעילים יותר.
לפנייה לכתב/ת 
קיוזאק. הפיק, כתב וכיכב
מומלצים
