העור בו אני חי – ביקורת #2

"העור בו אני חי". אנטוניו בנדרס, אלנה אניה.

"העור בו אני חי". אנטוניו בנדרס, אלנה אניה.

"העור בו אני חי" הוא מותחן נהדר ומזעזע שגורם לך אי נוחות, על סף הבחילה, ומצמיד אותך לכיסא ללא כל יכולת התנגדות. מדובר בסוג הסרטים שבסופם לא תדע האם להמליץ ללכת לראותו, וכאשר כנראה תבחר שכן – תצטרך לסייג את עצמך טוב-טוב כדי לא לפתח ציפיות שווא בעיני הקורבן שלו שבחרת להמליץ על הסרט. כן, האמביוולנטיות נעה פה מקצה לקצה, כאשר הסרט הינו, מצד אחד, כל כך חולני ומטריד, ומצד שני עשוי בצורה מעוררת הערצה.

מה שבטוח הוא, שהעובדה שיצאת מסרט מסוים, ובמשך יומיים-שלושה לא הפסקת להריץ בראש סצנות מהסרט, לנתח אותו, להבין את משמעויותיו הנסתרות, ולהזדעזע זעזועי "אפטר-שוק" גם לאחר הצפייה – חייבת להעיד על כך שמדובר בסרט עוצמתי שלא ניתן להתעלם ממנו ומי שמחשיב עצמו חובב קולנוע באשר הוא, ואין לו רתיעה מרעיונות קיצוניים המוצגים בצורה חולנית ומטרידה, חייב לראות את הסרט הזה, ויהי מה.

פדרו אלמודובר, גאון קולנוע ספרדי, חוזר בפעם המי יודע כמה (עשרות סרטים ברפרטואר המרשים שלו), והפעם הוא חוזר עם ניצוץ מטורף בעיניים. סרטו האחרון, "חיבוקים שבורים", יצא ב-2009 ונחשב לסרט חביב ותו לא, עם ביקורות קרירות יחסית (למרות שאנחנו בהחלט אהבנו). הפעם מדובר בפרויקט מסוג אחר. את הספר "מיגל", עליו מבוסס הסרט בקווים כלליים, קרא אלמודובר כבר בשנת 2001. ואכן, קצת אחרי, בשנת 2002, הכריז אלמודובר על הפרויקט. בסופו של דבר, רק בשנת 2010 החל לצלם את הסרט (במהירות אדירה של 4 חודשים ובתקציב של 10 מיליון יורו בלבד).

"העור בו אני חי". אנטוניו בנדרס, פדרו אלמודובר.

"העור בו אני חי". אנטוניו בנדרס, פדרו אלמודובר.

הסרט הזה שונה ממיטב הקלאסיקות מבית אלמודובר, בכך שהוא לוקח מותחן מזעזע ברמה הבסיסית שלו ומטשטש את החולניות באופן מעין יומיומי, כאילו אין ברעיונות הבסיסיים של הסרט שום דבר חולה ומטריד. לא ברור אם אלמודובר חצה את הגבולות של עצמו בסרט הזה, או שמא הניצוץ המטריד הזה הופיע גם בסרטים קודמים שלו ("קיקה", "הכל אודות אמא", "אהבת בשר ודם", "דבר אליה" ועוד). ובכל מקרה, אלמודובר ממשיך להיות רלוונטי, ומודרני, ופשוט במאי מוכשר.

הסרט מתאר את סיפורו של ד"ר רוברט לדגארד (אנטוניו בנדרס), מנתח פלסטי מוכשר עם סיפור קשה בעברו שנחשף לאט במהלך הסרט. לדגארד, אשר דמותו מטרידה, מלחיצה ומושכת בעת ובעונה אחת, מפתח אובססיה לפיתוח עור חדש לבני האדם, אשר יהיה עמיד מפני אש, בעקבות תאונה מסתורית הקשורה לאשתו ז"ל. בנוסף, מניע אותו הרצון לנקמה על אובדן ביתו. שני הדברים יחד מתפתחים לכדי אורח חיים שונה, אחר, מטריד, מלחיץ, אשר עלילת הסרט חושפת אותו לאט ובזהירות, כמו שכבות של עור אנושי…

אלמודובר חזר לעבוד עם בנדרס לאחר 20 שנה ("קשור אותי! אהוב אותי!" – סרטם האחרון משנת 1990) ולנו נותר רק להודות על השילוב המוצלח הזה. בנדרס, שכבר חצה את גיל ה-50, מזכיר לנו שמדובר בשחקן עם ותק, שיודע לספק את העבודה. הפעם הוא נכנס לנעלי הדמות החולנית מכל, אך יחד עם זאת העצורה והמאופקת – ולנו נותר רק להודות על שיתוף הפעולה החוזר. אלמודובר ידוע כאחד שנוטה לחזור לעבוד עם שחקנים מסוימים, וגם בסרט הזה ניתן לראות זאת. כך, מלוהקת לתפקיד ורה, השחקנית אלנה אניה (אשר כבר שיתפה פעולה עם אלמודובר ב"דבר אליה"), ולתפקיד מריליה, השחקנית מריסה פארדס ("הכל אודות אמא"). כולם, בלי יוצא דופן, וביחד עם עוד כמה שחקנים שלא הזכרנו אבל בהחלט ראויים להערכה, נראה כאילו הותאמו לסרט הזה מראש.

"העור בו אני חי". אנטוניו בנדרס.

"העור בו אני חי". אנטוניו בנדרס.

קשה לסכם סרט כזה, קשה לראות את הסרט הזה, קשה לחשוב עליו לאחר הצפייה, אבל נראה לנו שיותר קשה פשוט להתעלם ממנו. לא נמליץ לאנשים רגישים, או לכל מי שנוטה לקחת סרטים כאלה באופן קשה יותר מאחרים – כי אז צפויה התמודדות מאד קשה עם האפטר שוק שלאחר הצפייה. וככלל, אלמודובר במיטבו, יחד עם זאת – חובה לראות, אך בזהירות.

דירוג: ★★★★☆

העור בו אני חי
ספרד, 2011
הפצה: החל מה-13.10.2011 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:

בימוי:
פדרו אלמודובר
תסריט:
פדרו אלמודובר
משחק:
אנטוניו בנדרס
אלנה אניה
בלנקה סוארז

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?