שתף קטע נבחר

"השוטר": בין המאצ'ו הישראלי למהפכה החברתית

"השוטר", סרטו של נדב לפיד, משתמש ברעיונות הגל החדש הצרפתי ומאמץ אותם כדי לתאר את ההוויה הישראלית העכשווית. התוצאה: הסרט הפוליטי ביותר שנעשה כאן בשנים האחרונות

מבלי שנתכוון לכך, הפך "השוטר", סרטו השנון והאינטליגנטי של נדב לפיד, לבעל ערך נבואי. יצירה שזרמיה התת קרקעיים התפרצו בחודשים האחרונים אל מעל לפני השטח במה שהפך להיות המחאה החברתית.

 

 

ואכן, סביר להניח שממרחק הזמן ייזכר "השוטר", מעבר לאיכויותיו, כמייצג נאמן של תקופתו. ממש כמו "הסינית" של ז'אן לוק גודאר, שב-1967 חזה את מהומות הסטודנטים שהתחוללו בפריז כשנה מאוחר יותר.

 

אבל אם כבר גודאר, יש משהו ב"השוטר" שמזכיר דווקא את סרטו מ-1983, "שם פרטי: כרמן", פרפרזה על האופרה של ביזה, שעוקבת אחר התאהבותם של חברה בקבוצת טרור הפושטת על סניף בנק, ואיש ביטחון. וכך, אף שצמד גיבורי סרטו של לפיד אינם נפגשים עד לסופו - נדמה לכל אורך הצפייה בו שמפגש כזה אמנם צפוי להתרחש, ושהשניים אמורים להתאהב.

 

לעג למאצ'ו הישראלי ולילדות האידיאולוגית

הסרט מורכב משני חלקים, שגיבור הראשון שבהם הוא איש ימ"מ (יפתח קליין), השוטר שבכותרת. חלק זה מוקדש לתיאור הסגידה הנלעגת לאחווה הגברית ולטקסים המאצ'ואיסטיים בהם שקועים הוא וחבריו. הם צועקים במלוא גרונם את שמותיהם אל תהום שמשיב להם בהד, מחליפים ביניהם צ'פחות מוגזמות ומאדירים את פולחן גופם החסון. בביתו, הלוחם - קלישאה מגוחכת של הגבריות הישראלית הצבאית - ואשתו, מצפים להולדת בנם בכורם.

 

"השוטר". קלישאת הגבריות הישראלית הצבאית ()
"השוטר". קלישאת הגבריות הישראלית הצבאית

 

חלקו השני של הסרט מתמקד בחבורה של מהפכנים צעירים (מיכאל אלוני, יערה פלציג ומיכאל מושונוב), כולם מבתים בורגניים מבוססים,

שבכינוסיהם מפריחים סיסמאות רדיקליות שחוקות הנוגעות בפערים החברתיים והכלכליים, דוגמת "הגיע זמנם של העניים להתעשר ושל העשירים למות".

 

כדי לבטא את מחאתם, הם מתכנים לבצע פעולה אלימה המכוונת כלפי כמה טייקונים מקומיים, באופן שמזכיר כמה מכנופיות הטרור האירופיות של שנות ה-70 (ע"ע באדר מיינהוף ושות').

 

חלקו הראשון של "השוטר", מהווה כאמור סאטירה על המאצ'ואיזם הישראלי והשלכותיו המוסריות החמורות - חבורת אנשי הביטחון מבקשת להפיל את האשמה על מותו בשגגה של פלסטיני חף מפשע על מי מהם, הלוקה ממילא במחלה סופנית.

 

חלקו השני מבקר בחריפות, ללא שמץ הקסמות רומנטית, את הילדותיות האידיאולוגית המאפיינת קבוצות אנרכיסטיות בימינו. במובן זה, עניינו של הסרט בריקנות הקיומית והרעיונית המאפיינת את החברה הישראלית בהווה (והשאלה היא, האם האמירה הזו רלוונטית, בדיעבד, גם למהפכה החברתית שמבקשת להוביל המחאה הנוכחית).

 

לא מזדהים

ברובד אחר שלו, "השוטר" עוסק בפולחן האלימות בחברה הישראלית. זו, כמסתבר, אינה רק פועל יוצא של המיליטריזם והכיבוש, אלא גם תוצר של מחשבה פוליטית נאיבית. התוצאה היא סרט, שהצפייה בו אינה מלווה בהזדהות עם מי מהדמויות, אלא במבט מרוחק, לעיתים אירוני, במפגש הטרגי בין מי שאוחזים בשתי תפיסות אידיאולוגיות שהן יהירות ונבובות באותה מידה. אין זה מקרה, לפיכך, שגיבורי שני חלקי הסרט נדמים לעתים כדוגמנים של אידיאות (לעיצוב התלבושות אחראית עמית ברלוביץ'), פוזה של מאצ'ואיזם ורוח מהפכנית.

 

"השוטר". הבנת האחר דרך העיניים ()
"השוטר". הבנת האחר דרך העיניים

 

"השוטר" הוא סרט פוליטי. אולי הכי פוליטי שנוצר כאן בשנים האחרונות. אבל לא פוליטי במובן הדידקטי והמטיפני, כזה שמתיימר לשאול את כל השאלות וגם לענות עליהן תשובות מובנות מאליהן - אלא סרט שמתאר קריסה מוחלטת של רעיונות ומחשבה. סופו של הסרט - מבלי לחשוף - מראה חילופי מבטים שבהם מזהה כל אחת מהדמויות את הסתמיות של מעשיהּ בעיני האחרת.

 

אף שגודאר אינו מהבמאים האהובים עליי, מרענן לראות יוצר ישראלי צעיר, בתחילת העשור השני של שנות האלפיים, מתייחס במודעוּת לעבודותיו הפוליטיות הרדיקליות של אייקון "הגל החדש הצרפתי", ומתרגם אותן בהצלחה למציאות הישראלית העכשווית. "השוטר" משלב בין מחשבה קולנועית ואידיאולוגית לא קונבנציונלית, והתוצאה היא בראש ובראשונה יצירה מאתגרת, רעיונית וסגנונית.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
יפתח קליין ב"השוטר". סרט מוּדע ומוצלח
לאתר ההטבות
מומלצים