גול עצמי

הכותרת "מראדונה" מחמיצה את הפואנטה. השם המקורי, "מראדונה מאת קוסטוריצה", מצביע על הדגש האמיתי – המפגש בין מי שנחשב לגדול הכדורגלנים לבין הבמאי המוערך אמיר קוסטריצה, חובב כדורגל הנהנה לשייך לעצמו את התואר "מראדונה של הקולנוענים". ה"מאת" המחבר בין השמות מדגיש כי הסרט עוסק במראדונה כיציר נפשו של קוסטוריצה, המביט באלילו כנער מעריץ. נקודת מוצא זו גורמת לתנועתו המתמדת של הסרט בין המשעשע והמקורי למביך והמעצבן.

על שני גולים ברבע הגמר מול אנגליה במקסיקו 86' עומדת תהילת העולם של דייגו ארמנדו מראדונה. הגול הראשון הובקע בסיוע "יד האלוהים" המפורסמת. בגול השני, המכונה גם "גול המאה", עבר מראדונה חצי מגרש בעודו מתעתע בכל הנבחרת האנגלית.

על בסיס שני שערים אלה מנסה קוסטוריצה לנסח את גדולתו. הראשון מפגין את התחמנות ואת הגאווה המאצ'ואיסטית בתכונה זו ("זה היה כמו לכייס אנגלי" אומר מראדונה על המעשה). השני מפגין את יכולתו של הכדורגלן לעורר ולפעול בעין הסערה בשלמות וירטואוזית.

בפנטזיה הסהרורית של הסרט, שני השערים נתפסים לא רק כרגעי השיא בקריירה של מראדונה, אלא גם כרגעים המכוננים את דמותו כמורד, מהפכן ולוחם. באמצעותם הוא לעג לבריטים ו"נקם" את נקמת מלחמת פוקלנד, שהתרחשה ארבע שנים קודם לכן.

הלוחמנות הפוליטית של הכדורגלן אינה מתמצה בשני גולים. מראדונה מציג את קעקועיו (קסטרו על רגלו, צ'ה גווארה על כתף ימין), מדבר בהרחבה על הערצתו לאנשים כמו קאסטרו, גווארה והוגו צ'אבז, לועג למנהיגי המערב, מצולם במפגש עם קאסטרו ומוצג בעצרת פוליטית שבה הוא מתרפק על צ'אבז.

מראדונה.  צמד שערים מ-86' כרגע מכונן

בכדי להמחיש עבור הצופים את המרדנות הפוליטית של הגיבור, משתמש קוסטוריצה במוטיב חוזר ילדותי ומייגע במיוחד: כל כמה דקות, על רקע צלילי "God save the Queen" של ה"סקס פיסטולס", מופיעה ההתחלה של "שער המאה" הנקטעת במעבר לאנימציית גזירי נייר (בנוסח סאות'פארק), שבה מראדונה מתעתע באחד ממנהיגי בריטניה או ארה"ב. הנעת הכדור הווירטואוזית הופכת לתחבולה אלימה המשפילה וקוטלת את תאצ'ר, המלכה אליזבת, טוני בלייר, רונלד רייגן וג'ורג' בוש. הבנתם?

האם המנהיגים המהפכניים של דרום אמריקה יכולים להושיע את היבשת מהאימפריאליזם הכלכלי האמריקאי? מראדונה נראה כאדם האחרון שיכול לנסח תשובה אינטליגנטית בנושא - וקוסטוריצה כאדם האחרון שמצפה לתשובה.

הערצה ממארת

מסלול התפתחותו (או הידרדרותו) של קוסטוריצה כקולנוען מאופיין בהשתלטותו של סגנון פרוע, גדוש ומחוספס על סרטיו. הוא מתענג על הקרנבליות של התרבות הבלקנית, תרבות פראי אדם, רמאויות וחוסר סדר המהווה אנטיתזה למעונבות המרובעת של מערב אירופה. מראדונה נראה כגיבור שנגזר מתוך סרטיו של קוסטוריצה. יש לו כריזמה ואנרגיה יוצאות דופן המעוררות גלי הערצה. הוא נהנה להלהיט את התפרעות המעריצים ולהתענג עליה.

קוסטוריצה אינו היחידי שלוקה בהערצה ממארת למרדונה. במהלך הסרט משולבים קטעים בהם מוצגים אנשים המשתייכים ל"כנסיית מראדונה", שבה שמו משולב בתפילות, הטבלה נעשית באמצעות חזרה על מחוות "יד האלוהים" וחתונה נחתמת בשבועה על כדורגל ובבעיטה לשער.

האם הצגת דימויים אלו מהווה ביטוי אירוני מצד הבמאי להערצה הלא מאוזנת שלה זוכה גיבור הסרט? זה היה מתקבל על הדעת, אלמלא קוסטוריצה עצמו היה מתעלה על מחוות הערצה אלו בהשוואותיו את מראדונה לאל-אדם המסופוטמי גילגמש, ובהצהרתו כי מראדונה מספק דרך התבוננות שלישית על המציאות המצטרפת לזו של זיגמונד פרויד וקארל יונג.

לקוסטוריצה יש צורך בלתי נלאה להתקרב לאלילו. בתחילת הסרט הוא מתוודה על התחושה הלא נעימה של מי שעוקב ממרחק אחר הדמות. הוא רוצה, כל כך רוצה, שמראדונה יראה בו חבר ראוי ויצור איתו קשר אישי. האם אין הם אלא שני אחים שהופרדו בלידתם?

מראדונה. כמו גיבור שנגזר מסרטיו הקודמים של קוסטוריצה

הניסיון למתוח קווי דמיון בין חיי השניים מושג בכמה דרכים: זיכרונותיו של מראדונה מומחשים באמצעות אילוסטרציות מופרכות למדי מסרטיו של קוסטוריצה (חלמתי עליך!), הוא משחקים יחדיו כדורגל (חלום שהתגשם!) והאליל אף מובא לפגוש את משפחתו וילדיו של הבמאי (אחד משלנו!).

ההצצה העמוקה ביותר לנפשו של הבמאי מתרחשת כאשר הוא לוקח את מראדונה לסיבוב שבו מוצגים נזקי הפצצה של נאט"ו את הכוחות הסרביים (הצד האחראי על

הטיהור האתני במלחמה), קטע המהווה ניסיון פתטי במקצת ליצור הקבלה בין המרדנות הדרום אמריקאית והפגיעה בלאומנות הסרבית.

את ההשמנה וההתמכרות לקוקאין בשנים בהן צולם הסרט לא ניתן להסתיר ומראדונה אף מתייחס להגזמותיו בשפל רוח מתנצל כמי שלעולם לא יחזור וימעד. אך נושאים נסתרים יותר כמו הילד הלא החוקי, בגידותיו הרבות וקשריו עם המאפייה הנאפוליטנית נותרו מחוץ לסרט. מצד שני, יתכן שהם הושמטו מכיוון שקוסטוריצה לא מצא מקבילות ראויות בין פרטים אלו לחייו ולסרטיו.