"לא רואים עלייך": הטראומה מתעוררת מהארכיון
סרטה העלילתי המלא הראשון של מיכל אביעד, "לא רואים עלייך", מציג את השותפות לטראומה לא כחברות הוליוודיות, אלא כמי שמנסות להתמודד יחד עם העבר הכואב. למרות הבעייתיות בהצגת הדמויות הגבריות, מדובר ביצירה חשופה, כנה ואמיתית
"לא רואים עלייך", סרטה העלילתי הראשון באורך מלא של מיכל אביעד, עוסק כמתבקש משמו, בטשטוש שבין הגלוי והנסתר, מבט והיעדרו, זיכרון ושחזור. התוצאה היא סרט שמשלב בין התמודדות עם טראומה אישית לשיח סוציו-תרבותי, ובין מחשבה תיאורטית ודרמה הלקוחה מהמציאות.
הגיבורות פה הן שתי נשים - שתיים, שהן (אולי) גילומה של דמות אחת: נירה (יבגניה דודינה), עורכת בטלוויזיה ואם חד הורית, ולילי (רונית אלקבץ), פעילת שמאל מיליטנטית ואם לשניים, שנישואיה עומדים על סף פירוק.
המפגש בין השתיים מתרחש אחרי שנירה מזהה, תוך כדי עבודה על סרט שהיא עורכת, את לילי כמי שהיתה, כמוה, אחת מקורבנותיו של "האנס המנומס", אנס שפעל במציאות, ושבשנים 1977-1978 תקף 16 נשים. הכינוי (הדוחה) דבק בו משום שאחרי מעשי האונס נהג להתנצל בפני קורבנותיו. זוהי הפעם הראשונה בה נירה נתקלת בלילי מאז מסדר הזיהוי שנערך לאנס, בשלהי שנות ה-70.
המפגש בין שתי הנשים מעלה אל מעל לפני השטח את החוויה הטראומטית של האונס, את זכר העבר שמוסיף, כמסתבר, לרדוף אותן. מה שמתפתח בין השתיים אינו חברות נפש בנוסח ההוליוודי הרגשני והמאולץ, אלא ניסיון לשחזר במשותף את הטראומה ולהתמודד עמה.
זאת הן עושות דרך נבירה בארכיוני עיתונים שסיקרו את הפרשה, צפייה בעדויותיהן של קורבנות נוספים ששודרו אז בטלוויזיה, עיון בדוחות משטרתיים, ואפילו נסיעה משותפת אל הבית בו מתגורר כיום האנס הסדרתי, ששוחרר זה מכבר.
זהו כאמור סרטה העלילתי הארוך הראשון של אביעד, מבכירות יוצרי הסרטים התיעודיים בישראל ("הנשים ממול", "ירית פעם במישהו", "ג'ני וג'ני") שעליו גם זכתה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון. מה שהופך את "לא רואים עלייך" ליצירה המעניינת שהוא, הנו הטשטוש המתקיים בו בין המהות הפיקטיבית והדוקומנטרית.
מבחינה זו, התמונות המייצגות את מעמדו החמקמק של הסרט הן אלה שבהן מדובבת נירה שתיים מקורבנותיו - במציאות - של "האנס המנומס", אך מסיטה את מבט המצלמה, כך שזו מצלמת את סביבתן על רקע העדות הנשמעת.
זוהי רק דוגמא אחת, ויפה מאוד, לאופן שבו מעלה הסרט הפיקטיבי סוגיה המתייחסת להיבטי הייצוג של הקולנוע הדוקומנטרי דווקא (ע"ע "שואה" של קלוד לנצמן) - הקשר בין העדות למבט המתעד אותה.
בין אונס לכיבוש
הסרט מספק נדבך נוסף במסגרת השיח המתנהל עתה בקולנוע הישראלי, שעניינו ייצוגיהּ ודימוייהּ של הטראומה האישית. הדוגמה הבולטת היא כמובן "ואלס עם באשיר", ומה שמשותף לשני הסרטים הללו הוא הניסיון שלהם למצוא מקבילה אסתטית לטיבו החמקמק של הזיכרון, לאותה לאקונה, "החור השחור" שבמרכזה של החוויה הטראומטית.
"לא רואים עלייך" עובד היטב כאשר הוא נע על הטריטוריה שבין תיעוד לבדיון. מה שאי אפשר לומר על הסצינות שמבקשות להוסיף ערך דרמטי לסרט. כך, משבר הזוגיות שחווה לילי מטופל בשרירותיות, כמו גם נוכחותו של בנה המשרת בצה"ל - עובדה שהיא מנסה להסתיר מעמיתיה הפלסטינים.
בכלל, החיבור בין אונס וכיבוש בסרט לוקה בפמפלטיות. כאשר לילי, שהיא גם מדריכת כושר, מתארת במהלך אחד התרגילים כיצד חיילי צה"ל הפרידו בין פלסטיניות יפות וכעורות - קוראת לעברה אחת המתעמלות "להפסיק עם הפוליטיקה". כך, השיח הפוליטי-פמיניסטי מכה, לא פעם, בפטיש שישה טון על ראשו של הצופה.
דברים דומים אפשר להגיד גם על ייצוגי הגברים בסרט - רופסים, אלימים, גסים. כאילו במהותו של הפמיניזם הרדיקלי עומדת איזושהי רתיעה סטריאוטיפית מכל מה שמייצגת הזכריות. למין החייל הישראלי בשטחים ועד לפקידי תחנת המשטרה.
גם אם הדימויים הללו הנם מבוססי מציאות - כאשר הם מצטברים לסרט אחד, נדמה כאילו נועדו בעיקר לשרת איזו אג'נדה פוליטית-פמיניסטית.
אבל "לא רואים עלייך" הוא, בראש ובראשונה, יצירה חשופה, כנה ואמיתית. הרגעים בהם נוצרת אינטימיות מבורכת בין הדמויות שמגלמות דודינה ואלקבץ מעניקים לו מידה נאותה של רגש ואחווה נשית לוחמת. תשואות מגיעות גם לעבודת הצילום של גיא רז, שמצליח לעבור בין סגנונות קולנועיים ובין פורמטים שונים של צילום, ועושה זאת בהצלחה רבה. מכל הבחינות שצוינו לעיל, ועוד רבות אחרות, סרטה של אביעד עתיד לעמוד במרכזם של לא מעט דיונים קולנועיים וחברתיים.
