"הסגת גבול": המסך הגדול גדול עליו
ניקולס קייג' וניקול קידמן אמורים להצדיק את קיומו של המותחן "הסגת גבול" בבימויו של ג'ואל שומאכר, אולם השניים נמצאים בצד הלא נכון של הקריירה ומושכים איתם מטה את ההפקה כולה
המותחן "הסגת גבול" ("Trespass") מחזיק בשיא אמריקאי ראוי לציון: רק 18 ימים חלפו בין תחילת הקרנתו בבתי הקולנוע וארה"ב ועד שהופץ בספריות ה-DVD. זה לא מפתיע, ואפילו מתבקש מכיוון שמקומו הטבעי של סרט זה הוא בתחתית ערמת הסרטים שנמכרים בעשרה שקלים ליחידה בספריות אלו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
השאלה אינה מדוע הזדרז סרט זה להגיע לספריות, אלא מדוע הוא בכלל עלה למסכים? התשובה טמונה בזהות הדמויות המעורבות בו: השחקנים ניקול קידמן וניקולס קייג', והבימאי ג'ואל שומאכר. לשני השחקנים יש פרופיל גבוה ועבר מפואר. הבמאי שומאכר, הוא חייל ותיק בתעשייה, שהקריירה שלו הצליחה לשרוד גם את כישלונו המחפיר של "באטמן ורובין" (1997), הישג לא מבוטל בפני עצמו.
לא כל השמות מוכרים. התסריטאי הוא קארל גאז'דוסק, שניסיונו מסתכם בכתיבת תסריטים לסדרת טלוויזיה זניחה לפני שבע שנים. בהתאם לכך, העלילה נראית כמי שנולדה עבור שידור מחזורי בערוצי הסרטים כבלים בשעות הלילה הקטנות. היא רצופה תפניות עלילתיות, רובן מופרכות למדי, וכוללת הרבה פלשבקים לא אינטליגנטיים שאמורים להבהיר לצופים פרטי מידע שהוסתרו עד אותו רגע.
במותחן שאמור להתבסס על יחסים בין דמויות, מניעים נסתרים, ואלמנטים טעונים כמו תאוות בצע ותשוקה, עיצוב דמויות מקרטון רק ממחיש את הפער בין הרצוי למצוי.
ניקול, ניקולס ומי עוד?
קייל מילר (קייג'), סוחר יהלומים, שעסקיו במשבר שטיבו אינו ידוע, חוזר לביתו המפואר. בין קייל לאשתו שרה (קידמן) יש מתח וריחוק. בתו הצעירה אוורי (ליאנה ליבראטו) כועסת על הוריה מכיוון שהם מונעים ממנה ללכת למסיבה. ברור כי זהו תא משפחתי לקוי שבו היחסים בין הדמויות מקבלים הד נוסף בבית המפואר אך הקר שבו הן חיות. המשבר שיתפתח בהמשך העלילה אמור להניע חשיפה של ליקויים אלו, ולאפשר גיבוש מחדש של המשפחה.
בשעות הלילה, לאחר שאוורי מתפלחת למסיבה, חודרים ארבעה שודדים לתוך הבית. אליאס (בן מנדלסון) עומד בראש הכנופיה יחד עם אחיו ג'ונה (קאם ג'יגנדט). נראה שיש להם מידע מוקדם לגבי סידורי האבטחה והתכולה המשוערת של הכספת. בשלב די מוקדם מתברר כי ידע זה קשור למערכת היחסים המתוחה בין הבעל והאישה. איתם נמצאת גם פטאל (ג'ורדנה ספירו), חברתו הנרקומנית של אליאס, וטיי (דאש מיהוק), איש השרירים, שמעמדו האמיתי בקבוצה מתגלה בהמשך הסרט.
סיר הלחץ של יחסי שודדים/חוטפים וקורבנותיהם, המאפיין את תת הז'אנר של "פלישה לבית", יכול ליצור מידה משמעותית של מתח (כך ב"החדר" של דיוויד פינצ'ר מ-2002). אבל הדבר מחייב דמויות שמתפתחות תוך שמירה על היגיון פסיכולוגי, וסגנון המשמר את המתח. שני היבטים שהם מעל ומעבר לכישרונם של המעורבים בסרט זה.
התוצאה מכילה הרבה מאוד רעש, הרבה מעמדים של כיוון אקדחים לראשי אנשים, הרבה צעקות, הרבה גילויים שהצופה נותר שווה נפש כלפיהם. הרבה סיבות לא לטרוח להגיע במיוחד לקולנוע ולשלם עבור כרטיס.
הגבול התחתון
בועז דוידזון ואבי לרנר, המפיקים הישראלים של "הסגת גבול", ממשיכים בטקטיקה של זינוב בשולי המחנה ההוליוודי המוכרת מימי גולן-גלובוס. הם מאתרים כוכבים הנמצאים בצד הלא נכון של הקריירה שלהם, ומציעים להם עבודה ב"מחיר מציאה" שהוא גבוה יותר ממה שהוליווד מוכנה לשלם להם היום.
מי היה מאמין שבעברו של הצלם אנדז'יי וורטוביאק יש סרטים כמו "הכבוד של פריצי" ו"תנאים של חיבה"? עבודתו האחרונה כצלם הייתה לפני 11 שנים. המפיק השותף אירווין ווינקלר חתום על כמה מיצירות המופת של הוליווד - "השור הזועם" ו"החברה הטובים" של מרטין סקורסזה, וההצלחה הכלכלית של סדרת סרטי "רוקי".
לפני 15 שנה, "הסגת גבול" היה בלב התעשייה ההוליוודית ולא מוצר עלוב ונשכח שעלה 35 מיליון דולר והכניס פחות מ-25 אלף דולר.
בדומה לשיטה בה נקטו גולן-גלובוס בשעתם, גם לרנר ודווידזון מבצעים פה ושם, בוודאי לא מספיק, בחירות נועזות יותר המובילות לשיתוף פעולה עם יוצרים מעניינים כמו ורנר הרצוג ("פקד מושחת", 2009) או בריאן דה פאלמה ("הדליה השחורה", 2006).
גם כשסרטים אלו לא מצליחים, לפחות זהו כישלון מכובד. אם כבר יש נכונות להשקיע סכום לא מבוטל של 35 מיליון דולר, אולי עדיף להמר על יוצרים צעירים בתנופה למעלה ולא בדעיכה. "דרייב", עבודת הבימוי האמריקאית הראשונה של ניקולס ווינדינג רפן, הוא דוגמא לפרויקטים שיכולים לתת ערך מוסף אמנותי (והצלחה לא מבוטלת) בתקציב שהוא כמעט שליש ממה שעלה לעשות את הסרט המיותר הזה.
