"ג'יי. אדגר" – ביקורת

"ג'יי. אדגר". ליאונרדו די'קפריו.

"ג'יי. אדגר". ליאונרדו די'קפריו.

קלינט איסטווד בחר באחד האישים הבעיתיים ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב, לעמוד בראש הסרט החדש שלו שנושא את שמו: "ג'יי. אדגר", והוליד דרמה מתארכת עד פיהוק, שהיה עדיף לה להיות מיני-סדרה בחלקים שתשודר ב-HBO. ליאונרדו די'קפריו שמגלם את האיש המדובר, ג'יי. אדגר הובר, ראש הבולשת הפדרלית הראשון, מרשים אך לא תורם מספיק כדי לגרום לסרט להפוך למוצלח.

קלינט איסטווד הוא כנראה הבמאי היחיד שמצליח כבר 40 שנה ברציפות לנפק לפחות סרט אחד בכל שנה-או-שנתיים. הסרטים הטובים ביותר שלו הם לרוב אלו שבהם הוא גם השתתף, ואמנם הוא ביים סרטים מצוינים גם בלי להשתתף בהם ("מיסטיק ריבר" למשל), "ג'יי. אדגר" הוא דווקא מהסוג האחר – סרט שבו הוא לא השתתף וסרט שאינו טוב. איסטווד בוחר לו את השחקנים החמים ביותר בהוליווד להופיע בסרטיו, וליאונרדו די'קפריו נטל על עצמו את המשימה הפעם. די'קפריו, גם הוא, מארך את סדרת הבמאים המוערכים ביותר לצידו שעוד פעילים היום בקולנוע עם תקציב שיכול להכיל את המשכורת שלו, ואחרי ג'יימס קמרון, מרטין סקורסזהסטיבן שפילברג וכריסטופר נולן, גם איסטווד שיתף איתו פעולה.

ג'יי. (ג'ון) אדגר הובר היה מקים הבולשת הפדרלית האמריקאית (ה-FBI), והוא עמד בראשה כמעט 37 שנים, כשמעליו התחלפו 6 נשיאים. הסרט עוקב בהערצה אחר כל רגע בקריירה שלו, ובוחן מקצת מחייו האישיים. הובר הרים יחידה פיצפונת וחסרת משמעות בשם 'בולשת החקירות' (Bureau of Investigation) להיות הבולשת הפדרלית בעלת המעמד הנחשב, עד היום, כשנשא על ראשו את מדעי הזיהוי הפלילי (CSI) ודרש סטנדרטים גבוהים מעצמו ומאנשיו. אמנם למול כל אלו, הוא לא היה טלית שכולה תכלת: בשם ההגנה על המדינה, הוא ניהל תיקי מעקב אחר נבחרי ציבור, ובכללם נשיאי ארה"ב ומשפחותיהם, רדף אנשים בעלי דעות פוליטיות שלא עמדו בקו אחיד עם שלו (בראשם הקומוניסטים כמובן) והורה על פעולות לא-חוקיות מתוך אירגונו כגון האזנות סתר, פריצות, ואפילו שתילת מסמכים מפלילים. כל אלו הפכו אותו לאדם ידוע מאד לשמצה במהלך השנים, חרף הלובי החזק לו זכה בקונגרס האמריקאי בכל שנות הקריירה שלו המאוחרות שלו (זאת למרות שמספר נשיאים ניסו להדיחו, אך חזרו בהם) והבאתם למאסר של פושעים מפורסמים (מנגד, חלקם היו אהובים על הציבור, כמו ג'ון דילינג'ר שג'וני דפ גילם לפני כשנתיים).

"ג'יי. אדגר". ליאונרדו די'קפריו, ארמי האמר.

"ג'יי. אדגר". ליאונרדו די'קפריו, ארמי האמר.

די'קפריו כהרגלו: בסדר. הוא מחקה בצורה מכובת ומרשימה את אופי הדיבור של הובר והעמיס על עצמו הרבה איפור במהלך הצילומים. ארמי האמר ("הרשת החברתית") הוא השחקן הבולט כאן, ומפגין משחק משכנע בתור החבר ההומוסקסואל הקרוב של הובר, קלייד טולסון, שעל פי השמועות, ניהלו רומן יחד. הסרט מטפל בצורה עדינה עד מאד בנושא, למול הסנסציות הצהובות שאפפו את הובר כגון השתתפות במסיבות אורגיה הומוסקסואליות ולבוש בבגדי נשים.

אך גם עם העיצוב המצוין של הסרט, וקורות חייו המופלאים של הובר, סרטו של איסטווד לא צולח את מבחן המסך הגדול. 137 הדקות של הסרט אינן מצדיקות את עצמן, והופכות משעממות יותר ויותר ככל שהסרט מתקדם. העלילה מסופרת מנקודת מבטו של הובר כאשר הוא מתמלל בפני קלדנים שונים את קורות חייו, ובאופן כזה יוצר איסטוווד לעצמו תירוץ לכך שכל רגע בסרט נדמה כהצדעה להובר. התירוץ לא עובד, והסיפור כמובן מתיש. מדי פעם בפעם (ובמיוחד בסוף), איסטווד מכה קלות על היד של מושא הסיפור שלו – יותר חלש והוא היה מלטף אותה – ואז מתקדם הלאה להצדעה הבאה. אולי אם המינון היה קל יותר והסרט היה מפוצל לשני חלקים של מיני-סדרה טלויזיונית ברשת HBO, הוא עשוי היה להתקבל טוב יותר.

דירוג: ★★☆☆☆

ג'יי. אדגר
ארה"ב, 2011
הפצה: החל מה-05.01.2012 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:

בימוי:
קלינט איסטווד
תסריט:
דאסטין לאנס בלאק
משחק:
ליאונרדו די'קפריו
ארמי האמר
נעמי ווטס
ג'ודי דנץ'
ג'פרי דונובן

תורך להביע את עצמך. מה תרצה להגיב בנושא?