ילד מפתח

בשנת 1993 זועזעה בריטניה בעקבות רציחתו של ג'יימס בולג'ר, תינוק בן שנתיים שהוכה למוות על ידי שני ילדים בני עשר. נקודת המוצא ל"בוי A" היא שאלת גורלם של ילדים רוצחים כמו אלו שביצעו את הפשע הנורא. האם תוכל החברה אי פעם לסלוח להם על מעשה מפלצתי זה? האם יוכלו להשתקם? אלו הן שאלות פרובוקטיביות והסרט אכן מצליח לעורר מחשבה ולרגש - אולם הניסיון להוביל את הצופה לעבר מסקנות חד משמעיות פוגע בהעזה שלו.

אריק וילסון (אלפי אוון) היה ילד בודד  ילד בודד ועצוב שנזנח על-ידי אימו החולה ואביו הכעוס. הוא מפתח חברות מגוננת עם פיליפ (טיילור דוהרטי), הסובל מרקע משפחתי מדורדר אף יותר (נאמר כי אחיו אונס אותו בקביעות). חברות זו מצילה את אריק מהילדים שמתעללים בו אך גוררת אותו לשותפות במעשה רצח של ילדה שהקניטה את פיליפ. בגלל היותו קטין הוא מתואר בתיקי בית המשפט ובתקשורת כ"בוי A", סמל למפלצתיות שעליה החברה לא מוכנה לסלוח.

14 שנים מאוחר יותר, הוא עומד לחזור לחברה כג'ק בארדיג' (אנדרו גארפילד). טרי (השחקן והבמאי פיטר מולן), עובד סוציאלי אבהי, מנחה את חזרתו לחברה ומצייד אותו במתנה סמלית - נעלי "נייק escapes". ג'ק מתחיל לעבוד בחברת שליחויות בעיירה בצפון אנגליה. הוא מתיידד עם כריס (שון אוונס) ומתחיל קשר רומנטי עם מישל (קייטי ליונס), המזכירה המנוסה והישירה שנמשכת לפגיעותו ולהססנותו. מנקודת מוצא זו מתחילה הבחינה של אפשרות שיקומו של ג'ק, וכפי שניתן לנחש, דרכו לשיקום אינה סלולה מראש.

גארפילד ב"בוי A". מוכיח את הפוטנציאל הטמון בו

ב-"Intermission", סרטו הקודם של קראולי, הפגין הבמאי זיקה לעידן "פוסט-טרנטינו" בקולנוע הבריטי ("טריינספוטינג", "לוק סטוק"). הצלבת דמויות ועלילות רבות, קולנוע קצבי וצבעוני, רווי בהומור שחור. הריאליזם הקפדני של "בוי A" משייך אותו, לעומת זאת, למסורת ותיקה יותר בקולנוע בריטי. דמותו של ג'ק ממוקמת על הרצף המתחיל בצעירים המנוכרים והזועמים של סרטי "כיור המטבח" (סוף שנות ה-50), ומסתיים בדמויות הצעירים האבודים והפגועים בקולנוע הבריטי העכשווי (בנוסח "סיפורו של האלאם פו" של דיוויד מקנזי).

הצלחתו של "בוי A" לרגש נשענת בעיקרה על הופעת המשחק המרשימה של אנדרו גארפילד. מאז הקרנתו של "בוי A" בטלוויזיה הבריטית ב-2007 (וזכייתו של הסרט בפרסי האקדמיה הבריטית), הספיק גארפילד לשחק בתפקידי משנה בשני סרטים הוליוודיים בינוניים ("כאריות לכבשים" ו"נערת בולין האחרת") מבלי להותיר חותם משמעותי. כאן, כשהסרט נשען על דמותו, הוא מוכיח את הפוטנציאל הטמון בו.  

ג'ק חוזר לעולם החופשי כשהוא אסיר תודה על ההזדמנות שניתנה לו, וחווה הנאה מהדברים הפשוטים שהאמין שלנצח ישללו ממנו. באמצעות הבעות פניו, עמידתו הנוקשה וחיוכיו הנבוכים, מצליח גארפילד לשרטט דיוקן מעורר הזדהות. שתי מערכות היחסים הדומיננטיות – עם טרי ועם מישל - משורטטות ברגישות ובדיוק המאפשר להן להכיל את הפוטנציאל לגאולה המיוחלת של הדמות. איכויות אלו הן סיבה מספקת לראות את הסרט.

מציאות אחרת

קראולי שוגה בניסיונו לכפות עלינו הזדהות מוחלטת עם ג'ק. אנו מגלים את הפשע הנורא רק לאחר שכבר התחברנו לשבריריותה של הדמות. גם הפשע עצמו, המובהר בסדרה מתפתחת של פלשבקים, הוא גלישה טראגית ולא מעשה זדון מכוון. לעומת רוצחיו של בולג'ר, שפגעו בתינוק חסר ישע, כאן הרצח מבוצע על ידי שני ילדים פגועים שהוקנטו.

הסתרת המידע המכריע הזה מזכירה את המחצית הראשונה של יצירת המופת של האחים דארדן, "הבן". בשני הסרטים מוצג תהליך שיקום של נער שרצח מבלי שכל עובדות העבר גלויות לצופה. האחים דארדן השתמשו בהסתרת המידע כאמצעי לטעון את הסיטואציה בעוצמה רוחנית. קראולי משתמש בטקטיקה זו בכדי לייצר הזדהות הגובלת בסנטימנטליות. הפער האיכותי בין שני הסרטים ברור.

בעייתית עוד יותר היא דרך העיצוב של ג'ק. הוא חוזר לעולם החופשי כאילו התעורר מתרדמת של 14 שנים, תמים לא פחות (אם לא יותר) מכפי שהיה בעת הרצח. האם שנותיו בכלא לא הקשיחו אותו? האם במציאות צעיר משוחרר היה מעין

חייזר פעור עיניים, נבוך מכל אינטראקציה חברתית? בחירות אלו אולי מעצימות את ההזדהות עם הדמות, אך פוגעות בריאליזם הפסיכולוגי של הסרט.

חטאו האחרון של הסרט הוא הסמליות המוגזמת. שיאה במעשה המהווה כפרה מוסרית של הגיבור על פשעו, מעשה שבאופן אירוני יוביל לקושי המהותי ביותר בתהליך השיקום. זו מניפולציה נוספת הנעשית למען הענקת מידת הטוהר הכמעט מקודשת לדמות, זו שמאפשרת לשבור את הלב כאשר התוכניות האופטימיות אינן עולות יפה. "בוי A" היה יוצא נשכר מהימנעות בשימוש בתחבולות אלו.