"העזרה": מנקות את הכתמים השחורים
אמה סטון וחברותיה בקאסט הנשי של "העזרה" מקנות לסרט איכויות דרמטיות, אך הצלחתו הגדולה נובעת מהרוח האמריקנית החדשה בעידן אובמה שהותירה את הדרום הגזעני מאחור
"העזרה" ("The Help") מגולל מעשיה דידקטית על העצמה נשית ועל אחווה בין שחורות ולבנות בדרום החשוך של ארצות הברית, בשנות ה-60. אם העסק עובד, הרי זה בזכות הקצב הקולח ומשחקן המשובח באמת של כמה מכוכבות הסרט.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אך הגיבורה כאן אינה אחת השפחות קשות היום, אלא דווקא אישה לבנה צעירה (אמה סטון), השבה לעיירת הולדתה אחרי לימודים באוניברסיטה. ההיעדרות הממושכת הפכה אותה, כמסתבר, למתקדמת וליברלית יותר מחברותיהּ הגזעניות, וכן מאמהּ החולנית (אליסון ג'אני), שהמשרתת השחורה שהעסיקה בביתה עזבה בנסיבות שהאם מעדיפה להותיר עלומות.
איבדה את הדרום
הגיבורה, סקיטר, היא עתה עיתונאית בעיתון המקומי וחולמת להיות סופרת. היא היחידה מבין חברותיה בעידן הפרה-פמיניסטי של הסרט, שמבקשת לממש את עצמה מחוץ למסגרת עקרת הבית המפונפנת המגדלת שני זאטוטים לתפארת ומשתתפת בנשפי צדקה נוצצים. הספר שהיא מחליטה לכתוב, בעידודה של עורכת ספרותית ניו יורקית (מרי סטיינברגן) מבוסס כולו על סיפוריהן בגוף ראשון של משרתות שחורות, שמהווים בסיס לאקטיביזם חברתי ופוליטי.
סקיטר היא, במידה רבה, בת דמותה של הסופרת סטוקט עצמה, שגדלה בג'קסון ועקרה לניו יורק, וסוגרת בספר חשבון עם שורשיה ומורשתה הדרומית. את זה היא עושה באמצעות קולותיהן של נשים שחורות שאת שפתן ועגת דיבורן היא מאמצת בספרה.
ובעוד בת דמותה (בספר ובסרט) מבקשת לתת ביטוי עצמי, קרי שחרור דרך הזכות לספר את סיפורן, לשפחות השחורות – היא בה בעת מכפיפה אותן לשאיפות הספרותיות והאישיות שלה עצמה, כאישה צעירה המחפשת לממש את עצמה באמריקה של ראשית שנות ה-60.
הבעייתיות הזו אינה מעניינו של "העזרה", שמציב במרכזו עוד שתי דמויות שחורות: אייבלין (ויולה דיוויס הנפלאה מ"ספק"), מטפלת שחורה, וחברתה הטובה, מיני (אוקטביה ספנסר) המשמשת כטבחית בביתה של הביצ'ית של העיירה (ברייס דאלאס הווארד). הדרום המופז מתנהל בשלווה יחסית על פי חוקי ג'ים קרואו (כללי ההפרדה הגזעית), כשהעיסוק ההיסטורי בגזענות, כמו גם רוב הדמויות בסרט, נגועים בפשטנות נאיבית.
לא שואלים שאלות, או מקשים כושיות
אין בכך כל רע, כמובן. "העזרה" איננו מבקש להיות סרט מעמיק או מורכב במיוחד. התסריטאי-במאי, טייט טיילור, יודע ללחוץ על כל הכפתורים הנכונים, ומייצר פנטזיה סנטימנטלית פופוליסטית, שהופכת את העבר הכאוב לסיפור של מימוש וגאולה. הלבנים (כמעט) כולם חארות, והשחורים מזוהים עם חוכמת החיים ורזי הבישול המקומי (כולל תבשיל מופלא אחד, המכיל מרכיב מסתורי, שמגישה מיני לגבירה שלה לשעבר).
קל לראות כיצד הספר, ובעקבותיו גם הסרט, הפכו לכזה להיט (הסרט הכניס עד כה למעלה מ-120 מיליון דולר). זהו סרט ש"תפור" על אמריקה של עידן אובמה, שמבקשת להניח לעבר רחוק יחסית שבו המחשבה על נשיא שחור היתה בגדר מדע בדיוני. בד בבד, הוא לא מערער על העליונות הלבנה שמעניקה לעבד השחור את הכלים לרכוש את חירותו. רגש האשמה הלבן כלפי השחורים מוחלף בנרטיב של מירוק מצפוני והצגת רגע היסטורי טראומטי באופן ידידותי למשתמש.
"העזרה" עושה שימוש יעיל בכל הסטריאוטיפים של "הדרום". לא רק הגזענות, אלא גם דמותה של "היפהפייה הדרומית" (Southern Belle). אותו ארכיטיפ של צעירה דרומית מהמעמד הגבוה, שמתוארת לא פעם כבודדת, מעורערת ומפתה. הדמות הזאת מזוהה כאן עם בלונדינית טרגית (ג'סיקה צ'סטיין, "עץ החיים"), שנידויה מחברת הבנות הדרומיות העשירות, ומגוריה בבית אחוזה מרוחק, הופכת אותה לבת בריתן של הנשים השחורות.
זהו, אם יש עוד צורך להבהיר, סרט שעוסק בכאב עמוק ואותנטי, אך מבקש להוציא את הצופים מהאולם בתחושה שצפו ב-feel good movie של השנה. לכך תורמת גם נוכחותן של סיסי ספייסק בתפקיד משעשע של אמה הסנילית של הביצ'ית דנן. וכך גם השחקנית השחורה הוותיקה, סיסלי טייסון (הזכורה מסרטו של מרטין ריט, מ-1972, "סאונדר"), כמשרתת הקשישה שעבדה בבית אמה של הגיבורה, וזו שגידלה אותה, שסיפור היעלמותה מספק לסרט עוד אחד משיאיו הרגשיים.
