"קרוב להפליא ורועש להחריד" – ביקורת

"קרוב להפליא ורועש להחריד". טום הנקס, תומאס הורן.

"קרוב להפליא ורועש להחריד" הוא סרט מרגש להפליא ורועש להחריד. מטרתו של הרעש בסרט היא להדגיש את מוחה הקודח של הדמות הראשית בו או להציג את אופיו המיוחד של הספר עליו הוא מבוסס, אך יש ברעש הזה מספיק כדי להרגיז את הצופה ולקלקל את הצפיה. היות ואת הטריקים לרעש ראינו כבר בעבר והיינו צריכים להיות מורגלים להם, לא מדובר בהישג-רע של מה-בכך. בנוסף לזאת, הדמות הראשית של אוסקר בן ה-11 מזכירה יותר את שלדון (ג'ים פרסונס) בסדרה "המפץ הגדול", מאשר ילד בגיל זה שהתמימות יפה לו ושדורש את חיבתנו, אך בזכות משחק מוצלח מתגברים גם על המשוכה הזו.

"קרוב להפליא ורועש להחריד" מבוסס על ספר באותו השם המעצבן שקשה לזכור, מאת ג'ונתן ספרן פויר. הרומן הראשון והקודם ל"קרוב להפליא" של ספרן פויר היה "הכל מואר", שעובד לסרט קטן ולא-כובש שביים ליאב שרייבר עם אלייז'ה ווד בתפקיד הראשי. הכתיבה של ספרן פויר ב"קרוב להפליא" לא היתה שגרתית, וכללה בין היתר שימוש בתמונות חסרות פשר כביכול של ידיות לדלת. הקישור שעשה לפיגועי ה-11 בספטמבר, ארבע שנים אחרי שהתרחשו, הרוויחו לו האשמות רבות על ניצול מסחרי של האירועים הכואבים לאומה האמריקאית. לא קראתי את הספר, אך לזכותו של במאי הסרט, סטיבן דלדרי, יאמר שלא נראה שימוש לא-הוגן בפיגועים, ואין כאן ניסיון למסחטת דמעות מיותרת בנושא הזה.

העלילה מספרת כאמור על אוסקר (תומאס הורן) בן ה-11, ילד מחונן במיוחד שמעריץ את אביו (טום הנקס) יותר מכל ונהנה ממשחקי הבילוש והפענוח שאביו תווה לו. אוסקר מנסה לפתור את התעלומות הגדולות שהאב מניח בפניו, ומוחו מתרוצץ בצורה מוגברת, הופך אותו לשונה גם בכל מובן: הוא אינו אוהב לדבר עם אנשים, כנה יתר על המידה בצורה שאינה נובעת מתמימות ילדותית, ובאופן כללי מזכיר לפעמים ילד עם הפרעות קשב רציניות. כאשר פיגועי ה-11 בספטמבר מתרחשים, מתברר כי האב נמצא באחד המגדלים, והוא נספה באסון. כאשר אוסקר אוזר אומץ להיכנס לחדרו של האב ולהתבונן בין חפציו, הוא מוצא מפתח שאינו קשור לבית, ויוצא לגלות מה הסיבה שאביו השאיר את המפתח מוחבא בחדר הארונות שלו, ואיזה מנעול הוא פותח.

"קרוב להפליא ורועש להחריד". מקס פון סידוב.

העלילה והקשר החזק בין הבן לאביו מרגשים ויפים, ומענין להתבונן בדרך ההתמודדות של הילד המחושב והחכם במיוחד הזה, עם מותה של דמות ההערצה שלו. חרף כל התכונות הרעות שיש לאוסקר, תומאס הורן וסטיבן דלדרי מצליחים להוציא ממנו את הטוב ביותר ולהפוך אותו לדמות שהצופה חפץ ביקרה. יכולתו של הורן לדבר בצורה מהירה כל כך וללא שאיפת אויר והפסקה היא בהחלט ראויה לשבח בגילו הצעיר. למרות שהתסריט מושך לכיוון הפרעות קשב ואולי אפילו אוטיזם, הורן מבצע את תפקידו בצורה שמנטרלת את הזויות הללו בתסריט. הנקס הנעים-תמיד, גם הפעם לא מאכזב בהופעתו הבלתי-ארוכה למדי, ואפילו סנדרה בולוק בתור האם שנראה כי יושבת תמיד בשולי הסיפור, מצליחה לעורר אמפתיה. אילו דלדרי לא היה בוחר להציג שתי דמויות בהרחבה גדולה מדי על פני שאר הדמויות הקשורות לנושא הספציפי שלהן, היה קל יותר להיות מופתעים מתוצאות החיפוש של אוסקר, ולהנות יותר מהפענוח. במקום זאת, כאשר מתגלה הסוד, אנו נסמכים על משחק טוב מצד השחקנים המגלמים את הדמויות. מקס פון סידוב שנאלץ לעוות את פניו במרבית הסרט כאיש זקן ואילם, עושה גם הוא עבודה משובחת.

אבל על גב כל התכונות הטובות הללו שיש לסרט, הרעש שהוא מקים לפעמים מציק במיוחד. דוגמה טובה לכך היא כאשר הילד החכם במיוחד הזה נכנס לבית של סבתו, מגלה שם איש זר ומודיע בפניו כי אסור לו לדבר עם זרים, ובכל זאת אחרי מספר דקות שוטח בפניו את כל צרותיו תוך שהוא מגביר עוד ועוד את קולו ככל שלהיטותו עולה. האם זו התנהגות הגיונית של ילד המתפאר בשכל רב כל כך? האם זהו לא ילד עם הפרעות קשות? דלדרי, שחיבבתי את "בילי אליוט" היפה שלו ואת "נער קריאה" הרבה פחות, לא נלהב להשאיר דברים מתחת לפני השטח, ומבהיר היטב לצופה כל תובנה של אוסקר. היה נחמד לנסות ולחבר את הצופים יחד אל מסע החיפושים של הילד, לגרום לנו לפתור את החידה יחד איתו.

על אף שהסרט אינו חף מבעיות, הוא אינו נוטה לרגשנות יתר ולרומנטיקה סביב אירועי ה-11 בספטמבר, ומצליח לרגש.

דירוג:

קרוב להפליא ורועש להחריד
ארה"ב, 2011
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה-01.03.2012 בבתי הקולנוע. לחצו כאן לזמני הקרנה וכרטיסים לקולנוע.
קדימון:

בימוי:
סטיבן דלדרי
תסריט:
אריק רות'
ג'ונתן ספרן פויר
משחק:
טום הנקס
תומאס הורן
סנדרה בולוק
זואי קלדוול
מקס פון סידוב
ג'ון גודמן