אסי דיין כתב וביים סרט חדש, ובלי קשר לכלום מדובר בבשורה משמחת. דיין הוא ללא ספק אחד היוצרים החשובים והמשפיעים שקמו לקולנוע הישראלי בתולדותיו, וברזומה הארוך שלו שמצטרף אליו עכשיו גם "ד"ר פומרנץ", משובצות זו לצד זו גם קומדיות קאלט אהובות כמו "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר", וגם יצירות מפתח פילוסופיות כמו "החיים ע"פ אגפא", "שמיכה חשמלית ושמה משה" ו"מר באום", שהעניקו לו מעמד על בתעשיית הסרטים המקומית.
בשמונה השנים שעברו מאז "הבשורה ע"פ אלוהים", הסרט האחרון שלו שלא נהנה מהתקבלות נלהבת כמו קודמיו, דיין שיחק המון, סבל מבעיות בריאות והסתבכויות עם החוק, ובאופן כללי לא יצר רושם שיש לו עניין להמשיך לעשות סרטים. למרות הכל, הרבה בזכות התמיכה של ידידו המפיק אייל שיראי וצוות מגוון של שחקנים ואנשי מקצוע, אסי דיין רקח עבורנו עוד סרט מיוחד במינו, שלטוב ולרע הוא יצירה אישית ונטולת זיוף, שמייצגת באופן נטול גינונים והתנצלויות את עולמו הפנימי המר, הסרקסטי, המצחיק והמפחיד של יוצרה.
דיין מגלם בסרט את יואל פומרנץ, פסיכולוג קליני לא מוצלח במיוחד, שחולק דירה מוזנחת עם בנו פקח החניה (מיכאל הנגבי), ומנהל אורח חיים אומלל למדי. סיכוי לשיפור של מצבו, הכלכלי לפחות, מגיע כאשר אחד הפציינטים של פומרנץ מתאבד בקפיצה מחלון דירתו, שנמצאת בקומה 12. התקרית הטרגית לכאורה פותחת בפני פומרנץ פתח ליוזמה כלכלית צינית במיוחד.
הרישול הטכני מתוך בחירה והדומיננטיות של הדיאלוגים לעומת האמצעים הקולנועיים הם מאפיינים שליוו את דיין לאורך רוב הקריירה שלו. אפילו כשהיה יוצר צעיר ונמרץ, דיין לא אהב לצלם שוט יותר מפעם אחת והשלים את סרטיו במהירות מסחררת. הכתיבה היתה ועודנה הדבר המרכזי שמעניין אותו בחיים, ועל כן מהבחינה הזאת הסרט מתפקע מלא מעט שורות דיאלוג מבריקות. אישיותו היוצרת של דיין, שמשלבת בין תפיסה פילוסופית אקזיסטנציאליסטית לבין הומור מילולי שחור ומתוחכם, באה לידי ביטוי מלא וכמעט בלתי נשלט ב"ד"ר פומרנץ". לעיתים יש הרגשה שהחומרים יוצאים מדיין בעל כורחו, מבלי שהוא רוצה או אולי יכול לרסן אותם או להכניס אותם לתבנית צורנית מוקפדת.
מצד שני, סיפור העלילה של הסרט מתבסס אמנם על רעיון מבריק, אך ניכרות בו בעיות מובהקות (לדוגמה השרירותיות שבה מחליט פומרנץ להזמין לביתו מטופלים שלו מהקו החם למניעת התאבדויות וצירוף המקרים בין ההחלטה הזאת להתאבדות של פציינט אחר באותו יום עצמו), שבהחלט לא היה מזיק להן דראפט נוסף. בכל הקשור לטכניקה הקולנועית, מרגישים שב"ד"ר פומרנץ" הדבר מעניין את דיין עוד פחות ממה שעניין אותו בעבר והוא משאיר לאנשי המקצוע המעולים שעובדים איתו בסרט הצלם בועז יהונתן יעקב ("עג'מי") והעורך זוהר סלע ("בופור") לעשות את עבודתם.
אחד הדברים המרגשים בסרט הוא השחקנים הרבים שנקראו לדגל כדי לקחת חלק בסרטו החדש של המאסטר, כאשר חלקם הגדול מעוררים אצל הצופים באופן מיידי זיכרונות משיתופי הפעולה הקודמים שלהם עם דיין ולפעמים אף מתכתבים איתם. שמיל בן ארי, הגיבור של "שמיכה חשמלית ושמה משה", מגיע לתת הופעה הזויה ומשעשעת כקצין בכיר אובדני. רבקה מיכאלי, שהתארחה בקומדיות המוקדמות של דיין "יופי של צרות" ו"שלאגר", מפתיעה בתפקיד שחור משחור של קשישה שאינה מצליחה להתאבד.
צופית גרנט פחות או יותר משחזרת את תפקיד הפאם פטאל, שעשתה ב"הבשורה ע"פ אלוהים". אושיק לוי חוזר למבטא העיראקי שלו מ"גבעת חלפון אינה עונה" בתפקיד מרסל השוטר. יוסף כרמון, ששיחק את אביו של דיין ב"מר באום", מזנק בחדווה לתפקיד של שיכור פולני אקסצנטרי במיוחד. ויש גם הופעת אורח קצרה ומרגשת של נפתלי אלטר, מי שהיה שותפו היצירתי של דיין בחלק הראשון של הקריירה הקולנועית שלו.
אין ספק ש"ד"ר פומרנץ" של אסי דיין הוא סרט לא פשוט לצפייה, ולא תמיד הקושי של הצופים זוכה לתגמול מלא, היות ו"ד"ר פומרנץ" אינו נמנה עם שיאי יצירתו. עם זאת, עדיין מדובר במפגש קיצוני ומטלטל עם יוצר מבריק, שעשה כאן עבודה מובהקת ואישית מאוד ועל כן חשוב לתת לה צ'אנס.
"ד"ר פומרנץ" - מצפים או מוותרים? ספרו לנו בפייסבוק